רק בעליות של השער הגיא, התחלתי להרגיש את הנחיתה בארץ, אפילו שטכנית כבר סגרתי שעה וחצי על אדמת הלאום. לאט לאט, אחרי שעברתי את המשוריינים שמוצבים ליד הפנייה לבית שמש, הרוסית ממרכז אסיה שתובלה באנגלית משובשת עם משפטים קצרים בערבית, שם על אדמת קירגיזסטן, התחילה להזדחל החוצה לטובת העברית הציבורית שניצבה על שלטים מדי כמה קילומטרים.
תמיד בעליות לשער הגיא' מתחיל המבחן שבודק מתי נגמרת הקליטה לשידורים של תחנת "אקו99". שם אתה מנסה תמיד למשוך עוד קצת במשחק של "קדימה אחורה" על הסקלה, עד שבסוף מקבלים רק בליל רעשי רדיו משובשים שלא אומרים דבר.
הלחצן של הדיסק נלחץ ואריק אינשטיין התחיל לשיר עם "החלונות הגבוהים" בזמן שהרכב עלה ימינה על מחלף הראל... בעיניים קצת אדומות, עייפות... לא נורא, עוד מעט מגיעים ולא צריך לנהוג עד מחר. סאגת "הארבעים ושמונה שעות שכמעט לא ישנתי" הולכת עוד בקרוב להגיע לקיצה, והעיקר להספיק לחופה. השאר שטויות.
בינתיים השיר מתחלף ואריק אינשטיין מתחיל לשיר על החייל של שוקולד - זה ששב לעפרו, אבל מוגש קודם לכן על ידי הטבח כבשר לרב הטבחים, וזה בתורו מוסרו כבשר לתותחים.
לפתע קצת אחרי המחלף, בירידה מהקסטל ולפני שעולים לכיכר של הסטף, שמעתי אותה שוב צועקת עליהם מן הקהל. לא מוכנה שהם ישירו על אחיה שהיה בשר לתותחים. לא מוכנה עוד לשמוע שדבר לא יחזיר אותו, אפילו לא צו הגנרל.
היא צעקה עליהם במהלך מופע בירושלים כשהייתי חייל משוחרר טרי טרי, אחד שחבק פחות משנה באזרחות, שישב לידה ונרתע מהמבטים הכועסים שהקהל ירה לעברנו. אם היא לא הייתה צריכה לצעוק בדמעות, כנראה שאני לא הייתי יושב שם. במציאות אחרת, אולי אפילו היה זה אחיה, איש אמיץ וחי, שהיה יושב לידה במקום הילד שנולד מן השכול.
ובלי שום צו, אך בלחיצת כפתור של "גנרל הבוטקה" הפוקד על השער להיפתח, נכנסתי לקיבוץ צובה והרכב נדם למנוחת גיבורים בחנייה מאחורי המגדל. רגע לפני שעליתי למעלה, לכיוון החופה, נתתי מבט אחרון בבועה שבחלון. לפתע נער עייף ומגולח ניבט משם, לא בבועתו של רובינזון קרוזו שליוותה אותי בחודשיים האחרונות בקירגיזסטן – כמה אלפי קילומטרים מהבלגן הקיצי שהתבשל כאן, בחופו המזרחי של הים התיכון.
פגשתי אותם בפנים זוהרות ובבגדים מגוהצים, כמה שהיו חייליי דאז וכמה שהיו עמיתיי לאזרחות מאז. אם ללכת לפי השיר של אריק, הם היו בידיו של רב הטבחים כאשר אני טיילתי שם רחוק, מוטרד ומחכה לקריאה לחזור ושמעולם לא הוקראה במהלך המלחמה.
בינתיים הם מסביב, לבנים במייטב לבושם לאירוע ומאירים כזוהר הרקיע, כבזים לאפשרות שהיו מעולם בשר לתותחים. ואיפשהו בניהם, שמוט ראש במבוכה צנועה שתמיד הערצתי אצלו, הלך החתן. כמעט נגרר על ידי אביו אל הטקס שאין מנוס מימנו בדרך למשפחה. בינתיים, כמו פיה, היא רחפה מצדו השני של הדשא. מקבלת את הקהל, אותך, בחיוך שעטף את כולם בזוהר כמעט קדוש שבא לחבר ולשבור מחיצות.
ובעיניים אדומות, מעייפות והתרגשות, אתה רואה אותם בדרך לחופה ובלב הולם נשאר לך לתהות שאולי אתה מתרגש יותר מהם? אולי. ויש טקס, שיותר משחיבר בניהם, חיבר קהל כה שונה ומנוגד על המפה הפוליטית.
רגע לפני שהכוס נשברת, הוא מספר על חבר שאמר לו פעם שחופה זה כמו אזכרה. מונים תמיד את כל האנשים שלא זכו להיות נוכחים באירוע ואת עומק חסרונם. וכאן, בחופה שמתחת לשמי קיבוץ צובה, אותו חבר היה זה שנמנה כחלל מלחמת הקיץ.
וטוב להתחתן בסוף קיץ, כי הלילות כבר קרירים ולא צריך לדאוג שעוגת השוקולד שמחכה בקינוח תטפטף על העפר שמתחת לשולחן.
תמיד בעליות לשער הגיא' מתחיל המבחן שבודק מתי נגמרת הקליטה לשידורים של תחנת "אקו99". שם אתה מנסה תמיד למשוך עוד קצת במשחק של "קדימה אחורה" על הסקלה, עד שבסוף מקבלים רק בליל רעשי רדיו משובשים שלא אומרים דבר.
הלחצן של הדיסק נלחץ ואריק אינשטיין התחיל לשיר עם "החלונות הגבוהים" בזמן שהרכב עלה ימינה על מחלף הראל... בעיניים קצת אדומות, עייפות... לא נורא, עוד מעט מגיעים ולא צריך לנהוג עד מחר. סאגת "הארבעים ושמונה שעות שכמעט לא ישנתי" הולכת עוד בקרוב להגיע לקיצה, והעיקר להספיק לחופה. השאר שטויות.
בינתיים השיר מתחלף ואריק אינשטיין מתחיל לשיר על החייל של שוקולד - זה ששב לעפרו, אבל מוגש קודם לכן על ידי הטבח כבשר לרב הטבחים, וזה בתורו מוסרו כבשר לתותחים.
לפתע קצת אחרי המחלף, בירידה מהקסטל ולפני שעולים לכיכר של הסטף, שמעתי אותה שוב צועקת עליהם מן הקהל. לא מוכנה שהם ישירו על אחיה שהיה בשר לתותחים. לא מוכנה עוד לשמוע שדבר לא יחזיר אותו, אפילו לא צו הגנרל.
היא צעקה עליהם במהלך מופע בירושלים כשהייתי חייל משוחרר טרי טרי, אחד שחבק פחות משנה באזרחות, שישב לידה ונרתע מהמבטים הכועסים שהקהל ירה לעברנו. אם היא לא הייתה צריכה לצעוק בדמעות, כנראה שאני לא הייתי יושב שם. במציאות אחרת, אולי אפילו היה זה אחיה, איש אמיץ וחי, שהיה יושב לידה במקום הילד שנולד מן השכול.
ובלי שום צו, אך בלחיצת כפתור של "גנרל הבוטקה" הפוקד על השער להיפתח, נכנסתי לקיבוץ צובה והרכב נדם למנוחת גיבורים בחנייה מאחורי המגדל. רגע לפני שעליתי למעלה, לכיוון החופה, נתתי מבט אחרון בבועה שבחלון. לפתע נער עייף ומגולח ניבט משם, לא בבועתו של רובינזון קרוזו שליוותה אותי בחודשיים האחרונות בקירגיזסטן – כמה אלפי קילומטרים מהבלגן הקיצי שהתבשל כאן, בחופו המזרחי של הים התיכון.
פגשתי אותם בפנים זוהרות ובבגדים מגוהצים, כמה שהיו חייליי דאז וכמה שהיו עמיתיי לאזרחות מאז. אם ללכת לפי השיר של אריק, הם היו בידיו של רב הטבחים כאשר אני טיילתי שם רחוק, מוטרד ומחכה לקריאה לחזור ושמעולם לא הוקראה במהלך המלחמה.
בינתיים הם מסביב, לבנים במייטב לבושם לאירוע ומאירים כזוהר הרקיע, כבזים לאפשרות שהיו מעולם בשר לתותחים. ואיפשהו בניהם, שמוט ראש במבוכה צנועה שתמיד הערצתי אצלו, הלך החתן. כמעט נגרר על ידי אביו אל הטקס שאין מנוס מימנו בדרך למשפחה. בינתיים, כמו פיה, היא רחפה מצדו השני של הדשא. מקבלת את הקהל, אותך, בחיוך שעטף את כולם בזוהר כמעט קדוש שבא לחבר ולשבור מחיצות.
ובעיניים אדומות, מעייפות והתרגשות, אתה רואה אותם בדרך לחופה ובלב הולם נשאר לך לתהות שאולי אתה מתרגש יותר מהם? אולי. ויש טקס, שיותר משחיבר בניהם, חיבר קהל כה שונה ומנוגד על המפה הפוליטית.
רגע לפני שהכוס נשברת, הוא מספר על חבר שאמר לו פעם שחופה זה כמו אזכרה. מונים תמיד את כל האנשים שלא זכו להיות נוכחים באירוע ואת עומק חסרונם. וכאן, בחופה שמתחת לשמי קיבוץ צובה, אותו חבר היה זה שנמנה כחלל מלחמת הקיץ.
וטוב להתחתן בסוף קיץ, כי הלילות כבר קרירים ולא צריך לדאוג שעוגת השוקולד שמחכה בקינוח תטפטף על העפר שמתחת לשולחן.
ומי שלא מכיר, כדאי לשמוע את השירים "חייל של שוקולד" של החלונות הגבוהים ו"הופעת מילואים" של אהוד בנאי.
