יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

חתונה של שוקולד

רק בעליות של השער הגיא, התחלתי להרגיש את הנחיתה בארץ, אפילו שטכנית כבר סגרתי שעה וחצי על אדמת הלאום. לאט לאט, אחרי שעברתי את המשוריינים שמוצבים ליד הפנייה לבית שמש, הרוסית ממרכז אסיה שתובלה באנגלית משובשת עם משפטים קצרים בערבית, שם על אדמת קירגיזסטן, התחילה להזדחל החוצה לטובת העברית הציבורית שניצבה על שלטים מדי כמה קילומטרים.

תמיד בעליות לשער הגיא' מתחיל המבחן שבודק מתי נגמרת הקליטה לשידורים של תחנת "אקו99". שם אתה מנסה תמיד למשוך עוד קצת במשחק של "קדימה אחורה" על הסקלה, עד שבסוף מקבלים רק בליל רעשי רדיו משובשים שלא אומרים דבר.

הלחצן של הדיסק נלחץ ואריק אינשטיין התחיל לשיר עם "החלונות הגבוהים" בזמן שהרכב עלה ימינה על מחלף הראל... בעיניים קצת אדומות, עייפות... לא נורא, עוד מעט מגיעים ולא צריך לנהוג עד מחר. סאגת "הארבעים ושמונה שעות שכמעט לא ישנתי" הולכת עוד בקרוב להגיע לקיצה, והעיקר להספיק לחופה. השאר שטויות.
בינתיים השיר מתחלף ואריק אינשטיין מתחיל לשיר על החייל של שוקולד - זה ששב לעפרו, אבל מוגש קודם לכן על ידי הטבח כבשר לרב הטבחים, וזה בתורו מוסרו כבשר לתותחים.

לפתע קצת אחרי המחלף, בירידה מהקסטל ולפני שעולים לכיכר של הסטף, שמעתי אותה שוב צועקת עליהם מן הקהל. לא מוכנה שהם ישירו על אחיה שהיה בשר לתותחים. לא מוכנה עוד לשמוע שדבר לא יחזיר אותו, אפילו לא צו הגנרל.

היא צעקה עליהם במהלך מופע בירושלים כשהייתי חייל משוחרר טרי טרי, אחד שחבק פחות משנה באזרחות, שישב לידה ונרתע מהמבטים הכועסים שהקהל ירה לעברנו. אם היא לא הייתה צריכה לצעוק בדמעות, כנראה שאני לא הייתי יושב שם. במציאות אחרת, אולי אפילו היה זה אחיה, איש אמיץ וחי, שהיה יושב לידה במקום הילד שנולד מן השכול.

ובלי שום צו, אך בלחיצת כפתור של "גנרל הבוטקה" הפוקד על השער להיפתח, נכנסתי לקיבוץ צובה והרכב נדם למנוחת גיבורים בחנייה מאחורי המגדל. רגע לפני שעליתי למעלה, לכיוון החופה, נתתי מבט אחרון בבועה שבחלון. לפתע נער עייף ומגולח ניבט משם, לא בבועתו של רובינזון קרוזו שליוותה אותי בחודשיים האחרונות בקירגיזסטן – כמה אלפי קילומטרים מהבלגן הקיצי שהתבשל כאן, בחופו המזרחי של הים התיכון.

פגשתי אותם בפנים זוהרות ובבגדים מגוהצים, כמה שהיו חייליי דאז וכמה שהיו עמיתיי לאזרחות מאז. אם ללכת לפי השיר של אריק, הם היו בידיו של רב הטבחים כאשר אני טיילתי שם רחוק, מוטרד ומחכה לקריאה לחזור ושמעולם לא הוקראה במהלך המלחמה.

בינתיים הם מסביב, לבנים במייטב לבושם לאירוע ומאירים כזוהר הרקיע, כבזים לאפשרות שהיו מעולם בשר לתותחים. ואיפשהו בניהם, שמוט ראש במבוכה צנועה שתמיד הערצתי אצלו, הלך החתן. כמעט נגרר על ידי אביו אל הטקס שאין מנוס מימנו בדרך למשפחה. בינתיים, כמו פיה, היא רחפה מצדו השני של הדשא. מקבלת את הקהל, אותך, בחיוך שעטף את כולם בזוהר כמעט קדוש שבא לחבר ולשבור מחיצות.

ובעיניים אדומות, מעייפות והתרגשות, אתה רואה אותם בדרך לחופה ובלב הולם נשאר לך לתהות שאולי אתה מתרגש יותר מהם? אולי. ויש טקס, שיותר משחיבר בניהם, חיבר קהל כה שונה ומנוגד על המפה הפוליטית.
רגע לפני שהכוס נשברת, הוא מספר על חבר שאמר לו פעם שחופה זה כמו אזכרה. מונים תמיד את כל האנשים שלא זכו להיות נוכחים באירוע ואת עומק חסרונם. וכאן, בחופה שמתחת לשמי קיבוץ צובה, אותו חבר היה זה שנמנה כחלל מלחמת הקיץ.

וטוב להתחתן בסוף קיץ, כי הלילות כבר קרירים ולא צריך לדאוג שעוגת השוקולד שמחכה בקינוח תטפטף על העפר שמתחת לשולחן. 

ומי שלא מכיר, כדאי לשמוע את השירים "חייל של שוקולד" של החלונות הגבוהים ו"הופעת מילואים" של אהוד בנאי. 

יום שישי, 6 ביוני 2014

שיעורי בית שלא הגשנו למורה על יום השואה


הייתי בדיוק באמצע הביס, ברגע הכי טעים שהטחינה והעגבניה עושות קרנבל טעמים בפה, כאשר הצפירה החלה לילל. בבת אחת, נעמדתי שמוט ראש ובושה ולא ידעתי מה לעשות עם הביס שעודנו התגלגל לו על הלשון.
באותו רגע בהשתלמות בבניאס, ביום השואה שחל בשנת שירות, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. פעם ראשונה שאין בית ספר שיציין את היום ביראת קודש, עוד לא היה סמארטפון שיזכיר לך בציוצים בלתי פוסקים שקיבלת הודעות קורעות לב בפייסבוק... ובעיקר לראשונה, אין באמת מבוגר אחראי שייקח על זה אחריות וישים לב לשעון.

הדבר היחיד שרץ לי בראש במהלך כל הצפירה שנראתה כנצח היה, איך ייתכן שברגע כזה שחשוב שמטרתו להזכיר לנו כעם איזה סבל, רעב והשפלה עברנו, מצליחה להטריד אותי חתיכת עגבנייה שתקועה בפה. באותו רגע, הרגשתי כאילו במעשה זה אני יורק בבוז על משפחתי ומעגליה המורחבים של האומה.

בחלוף כמה שנים, כאשר המילה "שואה" נהפכה לזולה ושחוקה עד שכל נואם-מתחיל מוצא חובה להזכירה, הבנתי שכנראה הבעיה לא טמונה באותו ביס סורר. למעשה, הרבה ערכים ותפיסות שאנחנו דוגלים בהם, נוטים להישאר אצלנו בפינת "קדושה" לתאריך מסויים ובשאר הזמן, אנחנו ממשיכים הלאה.

בזמן שמדי בוקר, העיתונים אוהבים להזכיר שלנו שמפלגות הימין הקיצוני מתחזקות באירופה, אף אחד לא אוהב לדבר על זה שאצלנו אירועי תג מחיר ושנאת זרים מתחזקות גם. להביע תמיכה וסולידריות בכפר שנפגע מאירוע כזה, נחשב לעניין של שמאלנים ולא של דרך ארץ בסיסית שחוצה קשת פוליטית. להציע עזרה, או לפחות לא להביט בגועל, לזרים בתחנה המרכזית בתל אביב, גם ישר מקבל משמעות פוליטית של יפה נפש.

אולי הבעיה הגדולה מכל, מתחילה בעגבנייה שמצאה את מקומה בביס ששפר גורלו להינגס עם תחילת הצפירה. הרי באותו רגע, מה שעבר לי בראש היה "איך אני מעיז לאכול בזמן שלהם לא היה אוכל?!", וזה מה שהעסיק אותי במשך כל הצפירה. (ורק לפני שאמשיך, אני עדיין חושב שזה לא בסדר לאכול בצפירות...)
אך עם זאת, המבט שלי היה לאחור ולא לפנים. עסקתי בלנסות לחשוב על אלו שאינם, לעומת להבין את ההשלכות והמסר של מעשנו כחברה על אלו שכאן חיים בקרבנו – אבל בצד החברתי הלא מומלץ בישראל.

אין ספק שזיכרון השואה הוא דבר שמעצב וימשיך לעצב את האישיות שלנו כחברה, אבל כאן בדיוק טמונה אותה צומת דרכים מסוכנת  - האם אנחנו בוחרים לקחת את זיכרון השואה כדי לקבל את הזר והשונה ולא לנהוג בו כמו שנהגו כלפינו באירופה או שאנחנו משתמשים בשואה, כדי שיהיה לנו תירוץ להתנהג אליו בעריצות והתנשאות?

לא צריך לאוהב את הזר ולהרעיף עליו מתנות. מאלו שנפגעו מהמצב, גם אין לי בקשה שימחלו כלפי מי שפגע בהם. אך עם זאת מאתנו, עם רודף קדושת שואה, כדאי שנעשה בדק בית על מעשנו כיום ונבין את ההשלכות של ליבוי השנאה כלפי המיעוט והזר – ולא רק נזדעק מדי בוקר על שקורה באירופה. 


יום שני, 5 במאי 2014

מה נחפש על במות ישראל

לא האמנתי שאצליח להגיע בזמן לטקס במושב, אבל איך שהוא, ואולי אף יד מכוונת, הצלחתי להגיע רבע שעה לפני תחילת האירוע. 
החלפתי בזריזות בגדים ונכנסתי לתוך ההמון, חובש-הכיפה, שהתקבץ על הדשא של המושב הדתי, בחיפוש אחר אבא שיביא לי גם כיפה. קיוויתי לא להיתקל בפרצופים מוכרים, תמיד אני מרגיש באירועים כאלה שבוחנים לך את הראש. מעין "בחינת כבוד" לזרם החילוני שחוזר לאירועים במושב, ועל אחת כמה וכמה עניין שעומד על הגבול כאירוע-דתי בדמות "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה".  

הטקס התחיל, נתנו כמה מילים לפני הצפירה. לאחר מכן נעמדנו, כל אחד מעוות פרצוף כנגד הצפירה הצורמת שרק הולכת לנהפכת למחרישת אוזניים משנה לשנה. המשיכו עם עוד כמה מילים, ולפתע קוראים לי לבוא להדליק את כתובת האש של ה"יזכור". 
כל השנים הלכתי עם סבא להדליק את הכתובת, לפתע אני הולך לבד. מוכר בצורה כזאת או אחרת לוותיקים, נטע זר לתושבים החדשים. רק מקווה שהכתובת תידלק, ששום טיפת סולר בוער לא תעוף עלי ובעיקר לחזור לשורות האנונימיות שבקהל. לא להיות "הבן של האחות השכולה", סתם להיות עוד מבקר זר בקהל.

לאחר עוד כמה שירים, אחיינית של אחד מהנופלים, לבושה בחולצת בני-עקיבא, עלתה להקריא כמה מילים על הדוד שלה שנפל. זה קרה מלפני שלוש שנים והיא הקריאה את בקור רוח כאילו זה קרה מלפני שנים רבות. לאחר מכן, הרימה עיניים כואבות ורטובות מול הקהל ונעלמה בהליכה מהירה מאחורי בית-העם. 

באותו רגע תהייתי לעצמי, שוב פעם, בשביל מה כל הטקס הזה של יום הזיכרון? הרי אם אותם אנשים לא היו נופלים, כנראה שבחיים לא היינו שומעים עליהם. למה שפתאום יהיה אכפת למושב שלהם, מה עשו בזמנם הפנוי? מה כתבו? רובם היו אנשים פשוטים, וכמו שהסטטיסטיקה של שהשכול יודעת, הם גם לרוב היו אנשים שדור תש"ח כינה אותם "יפי הבלורית והתואר".

אני די בטוח שאותה אחיינית לא צריכה את המעמד הזה של הטקס, כדי להתמודד עם השכול. נכון שייתכן שהיא מרגישה בכך דרך ביטוי שמכבדת זכרו, אבל מה המשמעות עבור הקהל שעוד כמה דקות ימשיך הלאה בחייו? האם כל שנה אנחנו צרכים את הכמה דקות של פריטה על מיתרי האבלות הלאומית שלנו, כדי להרגיש חלק ממשהו גדול יותר? האם בדרך זו, מגש הכסף שעליו הוגשה מדינת היהודים, מוברק מחדש מדי שנה?

בסוף הטקס, לפני שירת ההמנון, הקהל נעמד לשירת "אני מאמין": 

אני מאמין / באמונה שלמה   /בביאת המשיח. 
ואף על פי שיתמהמה, /  עם כל זה אחכה לו  /אחכה לו בכל יום  / שיבוא 
  
גם אני שרתי. לא מתוך אמונה גדולה בגאולה משיחית, גם לא מתוך כבוד למקום. שרתי, כי זה כבר כוחו של הרגל. שרתי, כי למרות שדעותיי מנוגדות לדעת רוב אנשי המושב, אני עדיין חולק איתם את אותה פיסת אדמה, שלולא דגלים, המנונים ורצון של כל צד בסכסוך לשנוא ולהיבדל (גם הצד השני מוצלח בלשנוא אותנו... אין מה לעשות), לא היינו צרכים לקיים עליה ימי זיכרון. אבל כמו שעמוס עוז אמר פעם, אלו הם חוקי המשחק שגם אני נאלץ לקבל, בהנחה ואני רוצה לנהל שיחה עם היושבים בציון ולא לחיות במערה.  

ואולי בעצם, אפשר לקחת את המסר שכאן למקום אחר. אולי דווקא ביום הזיכרון, כאשר אנחנו הכי כועסים על כל מעגל השותפים שלנו למקום הזה שנקרא "מדינת ישראל". אותו מעגל שבנוי - לא עלינו – מחרדים, שמאלנים משתמטי פציפיזם, ימנים נבגדי תוכנית ההתנתקות, ערבי ישראל עוכרי ישראל וסתם סוציומטים שלא אכפת להם זולת עצמם... אולי דווקא המקום הזה, כאשר הכי נוח לנו להתכנס לתוך עצמו ולמצוא את המכנה המשותף שמבדל אותנו מכל השאר... אולי דווקא כאן, צריך גם לשאול בשביל מה שווה לקום מחר בבוקר. 

בתור "הבן של האחות השכולה", הבנתי מימנה שמשפחות שכולות שואלות את השאלה הזאת כל יום מחדש -  הן לא צריכות יום זיכרון. השאלה היא מה שאר העם בוחר לעשות על במות ישראל, כאשר יום הזיכרון נגמר. 



יום חמישי, 13 במרץ 2014

הצבאות של תחנה מרכזית בירושלים

יצאתי מהתחנה המרכזית, כדי להבין לראשונה שמשהו נסדק לראשונה בקשר שלי עם ירושלים. אף פעם לא הייתי "ירושלמי בנשמה" ומעולם גם לא גרתי שם, אבל הייתה לי הרבה סימפתיה לעיר הזאת עד שעליתי על מדים... והתחלתי להרגיש חוסר נוחות מימנה. לפעמים, מודה, גם לא לסבול אותה. 
פתאום כשאתה קופץ רגע החוצה מהאזרחות ורואה את הדברים, מחוץ לחיי הבועה הנוחים, אתה קולט שכל דבר בה זוהר בהילה פוליטית. אפילו לנשום את האוויר הקדוש בחלק כזה או אחר של העיר, עלול להתפרש כאקט פוליטי שיכול לסמן אותך כלאומן ימני או עוכר ישראל שמאלני. אפילו שעכשיו, במבט של שנתיים באזרחות, הדברים כבר נראים אחרת אך חומר הגלם למחשבה שהתגבש מאז הביא לתובנה אחת שפתאום אי אפשר להתעלם מימנה - תן חומר לשנאה, ובמיוחד במסווה של חתירה לדו קיום, ותקבל ערימה של כוח. 

בתור חייל מחנכים אותך לשנוא. טוב, אולי מחנכים אותך זאת מילה קשה, אבל בהחלט מכוונים אותך. שנאה חסרת רחמים למחבל שצריך לרסס במטרת קרטון, שנאה לג'ובניק שעוקץ יומיות בקרייה, שנאה לחרדים שתורתם אומנותם אשר חיים על חשבוננו - המעמד העובד שעוד רוצה לחלום על ימי חומה ומגדל האציליים, אבל גם לעקוץ דרכון זר לרפואה. אני לא חושב שאפשר להאשים מישהו, זה לא שהרמטכ"ל ישב על זה והכין מערכי הדרכה. זה פשוט ככה, כאשר אתה נזרק מספסל הלימודים למחסום והכל נהפך לקיצוני באחת. 

כנראה שאין מנוס ועד שנגיע ליום שבו מחבלים יזרקו עלינו בלוני מים, הדרך היחידה שתגרום למישהו שהיה הרגע שמיניסט בתיכון להתחיל לרוץ בניגוד מוחלט לרצונו החופשי ולירות בראשים שמצויירים קרטון, היא ליצוק לתוכו שנאה גולמית בהבנה שמחר זה יכול המחבל הבא - ובתור אחד שאימן כמה וכמה חיילים כאלה, אני לא חושב שיש דרך טובה יותר שתעשה את העבודה. כשבתור חייל אתה כל הזמן עייף וממורמר, אי אפשר באמת לבוא בדרישה שגם תהיה לוחם טוב וגם תצליח באמת להפעיל כל הזמן את המחשבה הצלולה שלך. גם אני חטאתי בזה, לא משנה כמה כוונות טובות היו. 

אך כאן בדיוק טמון ההבדל בין חייל לאזרח - חייל שלא חושב, יוצר תקרית, לפחות ברוב המקרים. אזרח שלא חושב, הופך מיד לכלי במלחמה אזרחית בלי שנשאל אפילו. וכאן נשוב רגע לבירתנו - כמות "הצבאות" שרוחשים בארצנו, היא ככמות העסקנים הפוליטיים שמלבים את אש השנאה.
פתאום לא סבלתי את ירושלים כאשר יצאתי באחת הפעמים מתחנה מרכזית על מדים. תמיד הרגילו אותי לשנוא את החרדים הפרזיטים, וברגעי ליברליות, דאגו שאם לא אשנא את הערבים, אז תמיד אחשוד בהם. אפילו שלא הסתערתי על מטרות קרטון שמהם נשקפו דמויות מ"מאה שערים", תמיד השתלחתי בהם כאשר הייתי רואה אותם הדורים במגבעותיהם. מבט מלא בוז, קללה עסיסית שנפלטה בשקט. הסתערתי עליהם כמו שמעמד הביניים מחונך - זלזול יוקד בשבט הפרימיטיבי שהורס את חיי בארצנו הקטנטונת. ומה הבאסה? אני לא יכול להוציא דרכון עיראקי או פולני, אז נתקעתי כאן עם מלא חיילים פוליטיים שרק מחפשים תירוץ לערוף את הראש זה לזה. 

כל השיח הזה שרק מנסה להצדיק את עליונות החילונים על השבט החרדי - לאן זה מוביל אותנו חוץ מאשליות שכל תכליתן זה לספק תחושת נקמה? זה לא הופך אותנו לאנשים טובים יותר. זה לא סולל לנו את הדרך מקום שטוב יותר לגור בו. זה רק מספק נקמה שמוליכה את כל הספינה שנקראת "ישראל" שלנו עמוק למצולות. 

בתור אחד שפיקד על אי-אלו חיילים, כל האשליות שגיוס החרדים יקטין את הנטל הציבורי הרובץ עליו, גורם לי להבין שזה אחד הדברים הפתטיים שיכולתי לחשוב עליהם בעבר. בטח שגם ככה, יש יותר מדי כוח אדם בצבא שלא מצליחים למיין לטפל בו בצורה טובה. הדרך היחידה שנוכל להתקדם מהבוץ, היא שבפעם הבא שנראה חרדי עוצר טרמפ - לא עלינו - נבלע את הגאווה ונעצור לו. נציע לו עזרה, כדי להראות שיש לו מקום בעולמנו כבנאדם שחולק איתנו את אותה חברה. לא כחרדי יראה שמים, לא כעסקן פוליטי. סתם כבנאדם שרוצה בסופו של יום לגדל את משפחתו בכבוד. 

זה לא פשוט כמו שהייתי רוצה, אבל זה בטח יותר מורכב ממה שמנסים למכור לנו בתקשורת בשיטת "נשלח את המג"בינים שיכניסו להם מכות ויעלו אותם על מדים". רק כאשר נתחיל לערוק מאותם צבאות שאנחנו לובשים את אמרותיהן הפוליטיות כמדים, רק אז נוכל לבנות שיח שיחזיק מים עוד שנים רבות קדימה ולא כמהומות ברות חלוף שרק יעלו את השנאה בין המחנות. 

מחכים לזריחה מעל בקעת בית נטופה

יום שבת, 1 במרץ 2014

המרדף בגבעה תלולה

לפתע משק כנפיים אדום חלף מולי והתיישב על גבעול נמוך, בתוך שדה ירוק על גבעה תלולה. כמעט והלכתי להתקהלות בגבעה המקבילה, אבל אותו משק כנפיים אדום שעלה ונעלם, ריתק אותי מחדש לחלקת אחו לעוסה. מתוך שיח נמוך, שני דבורים נבהלו וטסו בפאניקה למצוא מחסה בשיח הבא. עקבתי אחריהן לרגע, ולפתע שוב ראיתי את הזוג כנפיים העלום מבצבץ מחדש. התקרבתי שוב. הנשימה נעצרה. עוד קצת... כן! זה הוא! הג'וקר המדובר נמצא.

קשה לקום בשבת בבוקר, במיוחד לפני שמונה. כאילו יש הסכם בעל פה, שהשכמה לפני השעה הזאת, משמעות הדבר שהתעוררת לעוד יום עבודה.  במקרה הזה, ניחא לקום לפני שמונה. לקום לפני שבע בבוקר? נו, בחייאת.
הקריאות מהגבעה המקבילה, בישרו שהם זכו לראות כבר שמונה פרפרים מאותו סוג נדיר שהקפיץ את הלב להרבה אנשים בשנה האחרונה. דיברו על זה שכבר בקושי הצליח לשרוד, ייתכן וכבר יש אזורים שלמים שנעלם מהארץ. אני בכל מקרה, מעולם לא זכיתי לראות אותו. למרות זאת, יאמר לזכותי שהייתי בחברה טובה ולעוד כמה היה מדובר גם בצ'אנס ראשון להיתקל בו. לכן המחזה של עשרה אנשים, מפנסיונר בן שישים פלוס ועד ילדון בכיתה ב', רצים בהיסטריה אחרי נקודה באוויר... זה  מחזה שלפתע מקבל לגיטימציה ציבורית.  

על מרבד עלי עשב רוח, היה עוד מוקדם מכדי לראות שקיעה. זקן השבט, הפרפרולוג הראשי בחבורה, התיישב במושב הקדמי ונרדם. רעייתו, למודת קרבות עם הג'יפ נתנה לי את אחריות הניווט במושב האחורי עם תצלום אוויר שהייתי קצת בספק לגבי עדכנותו.

אחד המקומיים אמר בבוקר שנגיע למטע אבוקדו וזה יהיה סימן הזיהוי שלנו לנקודה הבא. המקום נקרא "קיפוד" על המפה, אבל שום אבוקדו לא נראה בהתחלה באופק. מקיפודים בכלל היה אפשר לשכוח, אבל אני התעקשתי שזאת הנקודה המדוברת. קצת סקפטית מכישורי הניווט שלי, היא החנתה על דרך עפר, בצמוד לכרם זיתים, ופרקנו מהאוטו. הוא עם עיתון ביד, היא בחיפוש לפינת שירותים ואני נחוש למצוא את השיח המיוחל,  זה שהעלמותו עוררה את כל המהומה סביב הפרפר המדובר.

עליתי וירידתי. שוב עליתי וירדתי. באמת שהכל נראה בול כמו במפה, אולי דווקא הסימון לא נכון? תמיד של סטייה בעבודה עם ג'י-פי-אס, לא? מודה שהתחלתי להיות נבוך.
לפתע קריאות מהצד השני של הכרם. הקלץ' נזרק ועפתי לראש הגבעה שהפעם לא כוסתה בשדה ירוק, וגם כבר שכחה מהיותה תלולה מרוב שחרשו ונטעו זיתים בכל פינה טובה. המזל אומר שדווקא שתרצה למצוא פינה לשירותים, תמצא את נקודת העניין שכולם חיפשו ותשכח מהשלפוחית הלוחצת. בשעה טובה נשמתי לרווחה – ניצל הכבוד העצמי שלי באגף הפנסיונרים.

קמתי מוקדם בשבת, כדי לשאול מה איבדתי בחיים אחרי שבוע ארוך ומייגע... שמח להגיד שמצאתי את כחליל הקדד, הפרפר האבוד.  

בבוחן מסלול לא רצתי ככה! העיקר שזה ישתלם



יום שישי, 28 בפברואר 2014

הבחירה בשתיקה

ברגע שהוא התחיל לסביר, איבדתי עניין בשיחה המיותרת הזאת. אני נוטה להאמין שבסיטואציה אחרת, לא רק שהייתי מקשיב, אפילו הייתי מסכם. אך כאשר בקורס מדריכים, בשיעור גיאולוגיה אודות מקום מרוחק בארצנו, אחד החניכים בקורס (מדריך טיולים בהכשרתו) מתחיל להתווכח על דיוקם של דברים – ועל אחת וכמה, עניינים בעלמא של שכבות גיאולוגיות, אין שום משמעות לזה שאסכם.

לפעמים נראה שדווקא האירועים הקטנים והסתמיים, הם אלא שיהיו המשמעותיים ביותר. אירועים של רגע, אלו של לא יותר מכמה דקות ולאו דווקא אותם מסעות מעוררי משמעות. ככה היו הכמה דקות הראשונות בקורס שהיה לאחרונה. דקות שהראו לי איזה דרך אני בוחר לעזוב, לשנות גישה.

מדריכים, ומדריכי טיולים בפרט, מוצאים את עבודתם ופרנסתם, האידיאולוגית והכלכלית, בלהסביר על הסובב אותם וגם על זה שרחוק יותר. אין ספק שלא תמצא עניין במקצוע הזה, אם אין בך את הלהט ללמוד. השחיקה הגבוהה פשוט לא מאפשרת אחרת. אך כאשר אתה מנסה להתקיל את המרצה, לא ממקום של התפתחות למקום טוב יותר - אלא ממקום של להתקיל, להראות לסביבה שלך שאתה יודע... אין לזה שום משמעות שתביא אותך, כבנאדם, למקום טוב יותר.

במבט על המדריך הזה, ראיתי שהוא בחר בין הטוב לרע. בין ה"לעמיד דברים על דיוקם הנכון" מול האיוולת של הבורות והערפל שחלילה נחסה בצילם. זה לפחות מה שאני הבנתי מימנו, באותו ניסיון להתקיל ולהפריח את הדברים בשיעור. להגנת המרצה יש להגיד שזאת לא הפעם הראשונה שהוא מעביר את החומר. יתרה מזאת, הוא כנראה גם הוא יודע דבר או שניים... לפחות.

יש פער בין לבחור ב"אפשרות הטובה" מול האפשרות ש"מביאה למקום טוב יותר". להראות שאתה יודע, מביאה לך תחושה טובה שאתה מוצלח בעבודתך. הפוקוס עליך. מצד שני, לרוב זה לא מה שיביא אותך למקום טוב יותר, כי ה"מקום" הזה תלוי גם באנשים שמקיפים אותך. בשאלה אחרת, האם הנקודות זכות שאתה מנסה לנכס לעצמך באות ממקום של אגו או שאתה באמת שם את טובת הסובבים אותך לפני זה?

באותו רגע קיבלתי את ההחלטה לסתום. לשתוק בשעה טובה. אם לא שאלו אותי, אם אני לא בהדרכה ויש באמת משמעות למה שאני אגיד כדי להביא את הקבוצה למקום שהוא טוב יותר... במה יתרום "מפגן הראווה של הידע"?

גיליתי לפתע, רחמנא ליצלן, שאם מישהו יתפוס חגב ויגיד שיש בידו חרגול... זה יהיה בסדר אם לא אסתער עליו כדי להוכיח את טעותו. זה יהיה בסדר גם לעמוד לידו, לתת מבט ולהמשיך הלאה כאחד האדם. ואולי, רק אולי אחר כך בשקט בצד, להסביר שהגודל כן קובע. המחושים, כמובן.

(וגם אני, לא עלינו, עדיין מצליח לחטוא לפעמים.)

עלמה הגברת, לא?



יום שלישי, 25 בפברואר 2014

מציצנות של יום שטוף רוחות

ברגע שהוא התיישב על הסלע מולי, הרגשתי שאני נזרק שש שנים אחורה לאותו יום שבת קפוא שנטף לי האף וכמו טמבל הסתובבתי עם בגדים קצרים. פרטיזן, מודל שנת שירות של העשור הקודם. 
הוא נעמד שם, צבר קצת שמש בבוקר המעונן ששנינו חלקנו (למרות שהוא עוד לא ידע זאת) ונראה מבסוט מרגע האתנחתא שלו... אבל אצלי, ההתרגשות כבר הייתה בשיאה כשהתחלתי להתגנב מאחוריו, קופא לרגע ומציץ כל כמה צעדים. מנסה לראות אם זה באמת הוא או אולי קרוב משפחה דומה. בסוף, כמעט והצלחתי לגעת בו. שוב, כמו פעם. 

זאת הייתה שבת קפואה באותו חודש פברואר של העשור שעבר. מרד הנעורים שהיה נצור רוב התיכון, השתולל כאשר עזבתי את הבית לטובת השנת שירות. עד היום לך תבין איך בתור ילד טמבל בן שמונה עשרה, יכולת לטייל בסופת ברד כמעט ערום ואילו כיום, בטפטוף הכי קטן אתה רץ כבר לחפש חליפת סערה. ופליז. ואפשר גם סווטשרט. 

זאת הייתה שבת קפואה, אבל היה כל כך כיף לרדת את נחל צביה שבדרום הגלבוע. יותר מזה, ייתכן ואפילו שם קרה האירוע המכונן שגרם להחליף דיסק. להבין לפתע שמעבר לאותו מסלול לעוס שכבר לא סבלנו, יש לרכס הקטן הזה דווקא הרבה להציע. 

קצת לפני המפל עם החבל השווה, שהיום הומר ליתדות מאכזבות, היה לפתע מישור עשב רך. משבצת אחו, כמו שרק הגלבוע יכול להציע. ולפתע הציץ כתם צהוב מבין העלים. 
התקרבתי לראות, בטח עוד איזה פינה של שקית במבה שעפה ברוח... אבל. ואוו. מזה?
פרפר ענק, צהוב. פסים שחורים לאורכו. נאחז בשארית כוחותיו על קצהו של גבעול במשבצת אחו, כמו שרק הגלבוע יכול להציע בחודש פברואר. 

הרגע של ההלם, התחלף בהתרגשות שבתורה עצרה את הנשימה. האצבע התקרבה מתחתיו, לאט לאט. שתי רגליו הקדמיות נשלחו ראשונות. לאחר מכן, התקדמו גם שני הזוגות האחרים. לבסוף, פרפר בגודל של סמארטפון (!), עמד בעוז על קצה האצבע מול הרוחות הקרות שנשבו שם.

ייתכן שזאת התחושה שקיבלו הנביאים, כאשר רוח הקודש נגעה בהם. סובבתי את האצבע לכל הכיוונים וכל טיפת פליאה בעולם הזה התנקזה לשם. מי בכלל צריך את הגביע הקדוש של ישו עם כזה דבר?

שש שנים לאחר מכן, הוא לפתע קפץ לי בזווית העין. בפסגה אחרת, אבל אותו גלבוע. 

הייתי באמצע לכתוב דוח מסלול לחדר מצב - משהו עם מלא מספרים של ג'י-פי-אס ושורות של ניהולי סיכונים למשרד החינוך. דו"ח מהסוג שגורם לאזרח ממוצע מן השורה שלא מבין מה רשום, להנהן לפתע בארשת חשיבות ואז אתה מסביר כמו טמבל בקול עמוק, כדי להצדיק את אותה ארשת חשיבות... למרות תעזבו אתכם – הכל שטויות. 

רגע קודם לכן, המכשיר נתקע והתחיל לגמגם מספרים לא קשורים. אבל עם כל הכבוד, מי בכלל חשב באותו רגע שצריך לכעוס על הג'י-פי-אס שלא רוצה להתאפס?

בהתחלה הוא עף ונחת על סלע אחר. התקדמתי לאט והוא שוב עף. התקרבתי עוד קצת והצצתי על הפסים בכנף מקרוב ועם מלא תקווה שאולי... אבל לא. סתם הקרוב משפחה המצוי שלו. 

גם כן פרפרים. לך תבין. 

(על העבודה החשובה, אבל הממש חשובה שלי למען בטחון ילדי ישראל בטיולים שנתיים, כבר שמעתם?...)

זנב סנונית המכבים - זה הסחבק שעליו דובר. צולם בעשור שעבר (נו, 2008 בסדר?)

יום שלישי, 18 בפברואר 2014

לצאת ברוגז עם דורבן

עמדתי מיואש מול המחילה ונגסתי בוופלה. ריח של בצל מרקיב נדבק לי באצבעות קודם לכן, הצליח להכתים גם אותה. כבר הרבה זמן לא יצא לי לאכול וופלה במרקם כזה גרוע... אבל איך שסיימתי אותה, ישר נגסתי את הבאה בתור. תוך דקה כבר טחנתי עוד ארבע.

ואי ואי, איזה קור שלא אכפת מכלום.

יש משהו שנשמע מאוד אקזוטי בלעקוב אחרי בעלי חיים. אתה בטוח שתגיע, תתפוס לעצמך איזה נקודה נוחה ותוך כמה דקות,  אם לא יהיה מזל אז גג חצי שעה, תראה כבר מופע שלם של זאבים רודפים אחרי ארנבות באחו. ממש כמו בסרטים של הנשיונל ג'יאוגרפיק.

מלפני חצי שנה, כאשר חזרתי לסופשבוע אצל ההורים, יצאתי בערב שישי חמים לבדוק מי הדיירים במחילה שנמצאת מאחורי הבית, אחרי שזכרתי שבעבר משפחה של נמיות גרו שם.
תפסתי פינת תצפית על סלע סמוך ונתתי ללילה את זכות הדיבור. בהתחלה כמה תנים יללו, לאחר מכן מסיבה מאחד הבתים פילחה את השקט בפול ווליום והקפיצה את כל הישוב. כעבור עוד כמה דקות תנשמת אחת עפה מעל כולנו, כדי לבדוק מה פשר המהומה והסתלקה לה. 
לפתע, קול רשרוש מאחור. 
התחלתי להסתובב לאט לאט וקפאתי במקום. במרחק של מטר וחצי מימני, ניצב דורבן שקפא בעצמו מול הדבר הלא ברור שניתקל בו. כעבור כמה שניות של בלבול, הוא נסוג לאחר, הקיף במרחק ביטחון את הסלע שישבתי עליו עד שפגש את בת זוגתו שגם חזרה מהשיטוט הלילה שלה. 
נגיחה קלה בעלמת החן, ושניהם אצו פנימה לתפוס מסתור במחילה... זאת שכנראה ידעה כבר דיירים רבים קודם לכן.

אבל הלילה, לא דורבן ולא נעליים. היה פשוט קור כואב וכל נשימה העלתה ענן אדים כמו בסיפורים על סיביר.

קצת לפני הנקודה שהתמקמתי בה מול המחילה, הוצאתי את הבצלים המרקיבים החוצה ומעכתי אותם על אבן על מנת שהריח יתפזר טוב יותר בסביבה. אולי אחרי האכזבה של הלילה הקודם, זה יצליח למשוך משהו. 
כמעט שעתיים חלפו, ובמהלכן מסיבה של טיול שנתי הקפיצה את הלילה בגבעות. ירח שעלה, האיר כמו פרוז'קטור מעל כולנו ולא השאיר כמעט שום פינה חשוכה. שועל אחד שכנראה לא הצליח להירדם,  צווח עליהם בגבעה ממול שיתנו קצת שקט והעיר אותי מההתעפצות. הצצתי בשעון כדי להבין שהשעה כבר מאוחרת וכ"כ קר שעדיף כבר להתקפל. 
מכאן הלקח שחיות בר הן לא פראייריות, עם כל הכבוד.  

לבסוף התייאשתי וזרקתי לו ת'בצל למחילה. מי בכלל צריך טובות מימנו? גם כן כפוי טובה.

(לפחות יכל להציע לי לשטוף ידיים, וופלה בטעם בצל מרקיב זה על הפרצוף). 

דורבן ברכס תורען, צולם עם פלאש אינפרא אדום. 

יום ראשון, 9 בפברואר 2014

הילד הנזוף שנזכר למה לקום בבוקר

למרות שהיה די חשוך, הסתכלתי בצללית של הילד הנזוף שניבט מולי מהמראת צד. היא הסתכלה על הכביש וכך נסענו בשתיקה של כמה שניות. אותן כמה שניות של סטירה מצלצלת שהצליחו להעיר אותי ממקום לא בריא, אותו מקום של מספרים יבשים שמסתירים לך את המטרה האמיתית. 

בסך הכל רציתי להתמרמר קצת, אפילו שזה לא מוביל לשום מקום. אפילו שבפעם האלף החלטתי שזה מיותר ודי וחאלס, אבל עדיין מצאתי את עצמי מתמרמר קצת. לא עניין "ברומו", רק על כך שהיחידת הדרכה מפסידה כסף עבור הדרכות לצה"ל. חישוב פשוט של אי-אלו שקלים נכנסים לנו, מול אי-אלו שקלים אנחנו מוציאים רק עבור החזרי נסיעות והכנות, הובילו להצגת ההפרש הלא מעודד מבחינה כלכלית... חשבון פשוט של כיתה ב', היה העניין שכמעט גרם לה להוריד לי סטירה. פיזית. תוך כדי נסיעה שהנורית בלמים דולקת מחוסר שמן. 

לפעמים להיות "עמוק בתוך עשיה", אין זה אומר בהכרח שאתה נמצא בתוך "עשיה שאינה טפלה". הרבה פעמים, המטרות האמיתיות שאתה רוצה להאמין שעבורם שווה לקום בבוקר, מצליחות (לפעמים) להיטשטש מול שאלות כלכליות שחשוב מאוד לשאול אותן, אבל אותך? יש דברים שעדיף שתשאיר לאנשי הניהול, פן תיפגע מתמונה לקוייה שמובילה למקום שלא צומחים מימנו. 

אז הסתכלתי נזוף במראה, לאחר שנורה עלי המשפט "אני לא מאמינה שהרגע אמרת את זה?!". המשכתי לזוע בחוסר נוחות בין המושב לחגורה כאשר היא המשיכה "ואם באמת, הפעם יש כוונה אמיתית להתעסקות בחינוך ולא להסתכל רק בתמחור?". לבסוף, חשבתי כבר לרדת בצומת פורדיס עם הזנב בין הרגליים כאשר היא שוב הצליפה בי את "אני לא מאמינה" שלה. (אולי די?!  אני לא כזה קפיטליסט מחריד... באמת!)

במוצאי שבת, לאחר חודש ינואר יבש ותחילת פברואר מתעתע, לפתע נזכרתי מחדש בשביל מה לקום בבוקר.



מדברים על שטחים פתוחים מול בקעת בית נטופה - מגדלים שם אבטיחים טובים, כסף פחות

יום שישי, 31 בינואר 2014

האוטובוס האחרון מחיפה לטבריה

האוטובוס האחרון מחיפה לטבריה עמד לצאת, כאשר נדחקתי בתור עם התרמיל לכיוון התא מטען. מאחורי, שני נערים פלטו קללה על הבחור שהפריע להם לעמוד שם. 
לא זכרתי כמה כסף עולה הנסיעה והתחלתי לחשב כמה יש לי, כאשר אחד מאותם נערים שאל אותי מה התחנה הקרובה שהקו עוצר.
"זה קו ישיר, אני לא חושב שהוא עוצר באזור חיפה. בטח אתה יכול לרדת באזור צומת סומך או המוביל" עניתי לו, מנסה להבין את השאלה המוזרה.

"כמה עולה הנסיעה הכי קרובה?"
"לא יודע, מה זה אומר הכי קרובה? בתוך חיפה?"
שני הנערים הפסיקו את השיחה ועלו לאוטובוס. אני נשארתי עוד כמה רגעים מאחור ועליתי גם.

הנסיעה עלתה עשרים וארבע שקלים. דחפתי את העודף לארנק והלכתי להניח את הראש על החלון. בינתיים, הנהג העלה את הנוסעים שנותרו וכל הזמן הסתכל אחורה, דרך המראה, על הספסל האחורי. רגע לפני שהתניע ויצא מהחנייה הוא קרא לנערים לבוא לשלם, אבל אלא אמרו שרק יסיימו את השיחה והם באים. בינתיים התחלתי כבר לעצום עיניים על המושב.

בינתיים הנסיעה האחרונה של קו 430, מחיפה לטבריה יצאה לדרך.
היה מאוחר, הראש ניקר על החלון והמחשבות נדדו על איזה באסה זה לרדת מהאוטובוס לקור שבחוץ ולהתחיל לתפוס באחת עשרה בלילה טרמפים מצומת גולני. המחשבות בטח היו גם ממשיכות לנדוד ותחושת הבאסה גם הייתה ממשיכה לרחף מסביב, לולא הנהג שעצר לפתע בתחנה של צומת זבולון למרות שאף אחד לא ביקש לעצור וגם לא היה איש בתחנה. כעבור כמה רגעי מבט כעוס שניבטו מהמראה, הוא נעמד במעבר וצעק על הנערים שיבואו לשלם.
אחד מהם בא קדימה, נבוך מתשומת הלב הלא מחמיאה שקיבל, וניסה לשכנע את הנהג שעוד רגע הוא סופר כסף ומביא לו. הנהג לא קנה את זה, אמר שישב לידו לספור והמשיך בנסיעה.

"כמה עולה הנסיעה לטבריה?"
"אמרתי לך כבר פעם עשירית! תביא כבר את הכסף."
"וואלה שמע", אמר הנער ביאוש, "קח את הכל, אני גרוע בחשבון"
"לא מעניין אותי, תספור ותביא בדיוק!"

ניגשתי לנער ושאלתי כמה חסר לו.

"תעזוב, אני מסתדר." ענה לי במבט מושפל.
פתחתי את הארנק והוצאתי שטר של עשרים שקל. הוא סירב לקחת.
"אני לא עוזר לך מתוך רחמים. אני נותן לך את הכסף, כי אני לא רוצה לחיות בעולם של חראות שאף אחד לא עוזר לשני. אם מחר לי יהיה חסר כסף, אני ארצה שמישהו גם יעזור לי."

הנער לקח את הכסף ואפילו התעקש להחזיר לי עודף של ארבע שקלים לפני ששילם. לאחר מכן, בדרך חזרה לספסל האחורי, הוא צעק על הנהג שהוא זבל. שיראה איך אנשים אחרים צרכים להביא לו כסף, כי הוא לא רצה לעלות אותו.

לא כעסתי עליו. היה לי חבל שלא אמר אפילו תודה, אבל יותר היה חבל שקילל את הנהג שבסך הכל עשה את העבודה שלו.
לפני שירדתי בצומת גולני, חשבתי ללכת לאותו נער ולהגיד לו את זה. על שהמינימום זה להגיד תודה, אולי גם שיתנצל לפני הנהג. אבל בסוף ירדתי בלי להביט אפילו לאחור.

לא שילמתי עליו כדי שיתנצל לפני הנהג, לא חיפשתי לחנך אותו.
שילמתי עליו מהסיבה הפשוטה שאני אגואיסט.

אגואיסט שחושב על טובתו, כי הוא לא רוצה לחיות בעולם של חראות.