יום חמישי, 13 במרץ 2014

הצבאות של תחנה מרכזית בירושלים

יצאתי מהתחנה המרכזית, כדי להבין לראשונה שמשהו נסדק לראשונה בקשר שלי עם ירושלים. אף פעם לא הייתי "ירושלמי בנשמה" ומעולם גם לא גרתי שם, אבל הייתה לי הרבה סימפתיה לעיר הזאת עד שעליתי על מדים... והתחלתי להרגיש חוסר נוחות מימנה. לפעמים, מודה, גם לא לסבול אותה. 
פתאום כשאתה קופץ רגע החוצה מהאזרחות ורואה את הדברים, מחוץ לחיי הבועה הנוחים, אתה קולט שכל דבר בה זוהר בהילה פוליטית. אפילו לנשום את האוויר הקדוש בחלק כזה או אחר של העיר, עלול להתפרש כאקט פוליטי שיכול לסמן אותך כלאומן ימני או עוכר ישראל שמאלני. אפילו שעכשיו, במבט של שנתיים באזרחות, הדברים כבר נראים אחרת אך חומר הגלם למחשבה שהתגבש מאז הביא לתובנה אחת שפתאום אי אפשר להתעלם מימנה - תן חומר לשנאה, ובמיוחד במסווה של חתירה לדו קיום, ותקבל ערימה של כוח. 

בתור חייל מחנכים אותך לשנוא. טוב, אולי מחנכים אותך זאת מילה קשה, אבל בהחלט מכוונים אותך. שנאה חסרת רחמים למחבל שצריך לרסס במטרת קרטון, שנאה לג'ובניק שעוקץ יומיות בקרייה, שנאה לחרדים שתורתם אומנותם אשר חיים על חשבוננו - המעמד העובד שעוד רוצה לחלום על ימי חומה ומגדל האציליים, אבל גם לעקוץ דרכון זר לרפואה. אני לא חושב שאפשר להאשים מישהו, זה לא שהרמטכ"ל ישב על זה והכין מערכי הדרכה. זה פשוט ככה, כאשר אתה נזרק מספסל הלימודים למחסום והכל נהפך לקיצוני באחת. 

כנראה שאין מנוס ועד שנגיע ליום שבו מחבלים יזרקו עלינו בלוני מים, הדרך היחידה שתגרום למישהו שהיה הרגע שמיניסט בתיכון להתחיל לרוץ בניגוד מוחלט לרצונו החופשי ולירות בראשים שמצויירים קרטון, היא ליצוק לתוכו שנאה גולמית בהבנה שמחר זה יכול המחבל הבא - ובתור אחד שאימן כמה וכמה חיילים כאלה, אני לא חושב שיש דרך טובה יותר שתעשה את העבודה. כשבתור חייל אתה כל הזמן עייף וממורמר, אי אפשר באמת לבוא בדרישה שגם תהיה לוחם טוב וגם תצליח באמת להפעיל כל הזמן את המחשבה הצלולה שלך. גם אני חטאתי בזה, לא משנה כמה כוונות טובות היו. 

אך כאן בדיוק טמון ההבדל בין חייל לאזרח - חייל שלא חושב, יוצר תקרית, לפחות ברוב המקרים. אזרח שלא חושב, הופך מיד לכלי במלחמה אזרחית בלי שנשאל אפילו. וכאן נשוב רגע לבירתנו - כמות "הצבאות" שרוחשים בארצנו, היא ככמות העסקנים הפוליטיים שמלבים את אש השנאה.
פתאום לא סבלתי את ירושלים כאשר יצאתי באחת הפעמים מתחנה מרכזית על מדים. תמיד הרגילו אותי לשנוא את החרדים הפרזיטים, וברגעי ליברליות, דאגו שאם לא אשנא את הערבים, אז תמיד אחשוד בהם. אפילו שלא הסתערתי על מטרות קרטון שמהם נשקפו דמויות מ"מאה שערים", תמיד השתלחתי בהם כאשר הייתי רואה אותם הדורים במגבעותיהם. מבט מלא בוז, קללה עסיסית שנפלטה בשקט. הסתערתי עליהם כמו שמעמד הביניים מחונך - זלזול יוקד בשבט הפרימיטיבי שהורס את חיי בארצנו הקטנטונת. ומה הבאסה? אני לא יכול להוציא דרכון עיראקי או פולני, אז נתקעתי כאן עם מלא חיילים פוליטיים שרק מחפשים תירוץ לערוף את הראש זה לזה. 

כל השיח הזה שרק מנסה להצדיק את עליונות החילונים על השבט החרדי - לאן זה מוביל אותנו חוץ מאשליות שכל תכליתן זה לספק תחושת נקמה? זה לא הופך אותנו לאנשים טובים יותר. זה לא סולל לנו את הדרך מקום שטוב יותר לגור בו. זה רק מספק נקמה שמוליכה את כל הספינה שנקראת "ישראל" שלנו עמוק למצולות. 

בתור אחד שפיקד על אי-אלו חיילים, כל האשליות שגיוס החרדים יקטין את הנטל הציבורי הרובץ עליו, גורם לי להבין שזה אחד הדברים הפתטיים שיכולתי לחשוב עליהם בעבר. בטח שגם ככה, יש יותר מדי כוח אדם בצבא שלא מצליחים למיין לטפל בו בצורה טובה. הדרך היחידה שנוכל להתקדם מהבוץ, היא שבפעם הבא שנראה חרדי עוצר טרמפ - לא עלינו - נבלע את הגאווה ונעצור לו. נציע לו עזרה, כדי להראות שיש לו מקום בעולמנו כבנאדם שחולק איתנו את אותה חברה. לא כחרדי יראה שמים, לא כעסקן פוליטי. סתם כבנאדם שרוצה בסופו של יום לגדל את משפחתו בכבוד. 

זה לא פשוט כמו שהייתי רוצה, אבל זה בטח יותר מורכב ממה שמנסים למכור לנו בתקשורת בשיטת "נשלח את המג"בינים שיכניסו להם מכות ויעלו אותם על מדים". רק כאשר נתחיל לערוק מאותם צבאות שאנחנו לובשים את אמרותיהן הפוליטיות כמדים, רק אז נוכל לבנות שיח שיחזיק מים עוד שנים רבות קדימה ולא כמהומות ברות חלוף שרק יעלו את השנאה בין המחנות. 

מחכים לזריחה מעל בקעת בית נטופה

יום שבת, 1 במרץ 2014

המרדף בגבעה תלולה

לפתע משק כנפיים אדום חלף מולי והתיישב על גבעול נמוך, בתוך שדה ירוק על גבעה תלולה. כמעט והלכתי להתקהלות בגבעה המקבילה, אבל אותו משק כנפיים אדום שעלה ונעלם, ריתק אותי מחדש לחלקת אחו לעוסה. מתוך שיח נמוך, שני דבורים נבהלו וטסו בפאניקה למצוא מחסה בשיח הבא. עקבתי אחריהן לרגע, ולפתע שוב ראיתי את הזוג כנפיים העלום מבצבץ מחדש. התקרבתי שוב. הנשימה נעצרה. עוד קצת... כן! זה הוא! הג'וקר המדובר נמצא.

קשה לקום בשבת בבוקר, במיוחד לפני שמונה. כאילו יש הסכם בעל פה, שהשכמה לפני השעה הזאת, משמעות הדבר שהתעוררת לעוד יום עבודה.  במקרה הזה, ניחא לקום לפני שמונה. לקום לפני שבע בבוקר? נו, בחייאת.
הקריאות מהגבעה המקבילה, בישרו שהם זכו לראות כבר שמונה פרפרים מאותו סוג נדיר שהקפיץ את הלב להרבה אנשים בשנה האחרונה. דיברו על זה שכבר בקושי הצליח לשרוד, ייתכן וכבר יש אזורים שלמים שנעלם מהארץ. אני בכל מקרה, מעולם לא זכיתי לראות אותו. למרות זאת, יאמר לזכותי שהייתי בחברה טובה ולעוד כמה היה מדובר גם בצ'אנס ראשון להיתקל בו. לכן המחזה של עשרה אנשים, מפנסיונר בן שישים פלוס ועד ילדון בכיתה ב', רצים בהיסטריה אחרי נקודה באוויר... זה  מחזה שלפתע מקבל לגיטימציה ציבורית.  

על מרבד עלי עשב רוח, היה עוד מוקדם מכדי לראות שקיעה. זקן השבט, הפרפרולוג הראשי בחבורה, התיישב במושב הקדמי ונרדם. רעייתו, למודת קרבות עם הג'יפ נתנה לי את אחריות הניווט במושב האחורי עם תצלום אוויר שהייתי קצת בספק לגבי עדכנותו.

אחד המקומיים אמר בבוקר שנגיע למטע אבוקדו וזה יהיה סימן הזיהוי שלנו לנקודה הבא. המקום נקרא "קיפוד" על המפה, אבל שום אבוקדו לא נראה בהתחלה באופק. מקיפודים בכלל היה אפשר לשכוח, אבל אני התעקשתי שזאת הנקודה המדוברת. קצת סקפטית מכישורי הניווט שלי, היא החנתה על דרך עפר, בצמוד לכרם זיתים, ופרקנו מהאוטו. הוא עם עיתון ביד, היא בחיפוש לפינת שירותים ואני נחוש למצוא את השיח המיוחל,  זה שהעלמותו עוררה את כל המהומה סביב הפרפר המדובר.

עליתי וירידתי. שוב עליתי וירדתי. באמת שהכל נראה בול כמו במפה, אולי דווקא הסימון לא נכון? תמיד של סטייה בעבודה עם ג'י-פי-אס, לא? מודה שהתחלתי להיות נבוך.
לפתע קריאות מהצד השני של הכרם. הקלץ' נזרק ועפתי לראש הגבעה שהפעם לא כוסתה בשדה ירוק, וגם כבר שכחה מהיותה תלולה מרוב שחרשו ונטעו זיתים בכל פינה טובה. המזל אומר שדווקא שתרצה למצוא פינה לשירותים, תמצא את נקודת העניין שכולם חיפשו ותשכח מהשלפוחית הלוחצת. בשעה טובה נשמתי לרווחה – ניצל הכבוד העצמי שלי באגף הפנסיונרים.

קמתי מוקדם בשבת, כדי לשאול מה איבדתי בחיים אחרי שבוע ארוך ומייגע... שמח להגיד שמצאתי את כחליל הקדד, הפרפר האבוד.  

בבוחן מסלול לא רצתי ככה! העיקר שזה ישתלם