יצאתי מהתחנה המרכזית, כדי להבין לראשונה שמשהו נסדק לראשונה בקשר שלי עם ירושלים. אף פעם לא הייתי "ירושלמי בנשמה" ומעולם גם לא גרתי שם, אבל הייתה לי הרבה סימפתיה לעיר הזאת עד שעליתי על מדים... והתחלתי להרגיש חוסר נוחות מימנה. לפעמים, מודה, גם לא לסבול אותה.
פתאום כשאתה קופץ רגע החוצה מהאזרחות ורואה את הדברים, מחוץ לחיי הבועה הנוחים, אתה קולט שכל דבר בה זוהר בהילה פוליטית. אפילו לנשום את האוויר הקדוש בחלק כזה או אחר של העיר, עלול להתפרש כאקט פוליטי שיכול לסמן אותך כלאומן ימני או עוכר ישראל שמאלני. אפילו שעכשיו, במבט של שנתיים באזרחות, הדברים כבר נראים אחרת אך חומר הגלם למחשבה שהתגבש מאז הביא לתובנה אחת שפתאום אי אפשר להתעלם מימנה - תן חומר לשנאה, ובמיוחד במסווה של חתירה לדו קיום, ותקבל ערימה של כוח.
בתור חייל מחנכים אותך לשנוא. טוב, אולי מחנכים אותך זאת מילה קשה, אבל בהחלט מכוונים אותך. שנאה חסרת רחמים למחבל שצריך לרסס במטרת קרטון, שנאה לג'ובניק שעוקץ יומיות בקרייה, שנאה לחרדים שתורתם אומנותם אשר חיים על חשבוננו - המעמד העובד שעוד רוצה לחלום על ימי חומה ומגדל האציליים, אבל גם לעקוץ דרכון זר לרפואה. אני לא חושב שאפשר להאשים מישהו, זה לא שהרמטכ"ל ישב על זה והכין מערכי הדרכה. זה פשוט ככה, כאשר אתה נזרק מספסל הלימודים למחסום והכל נהפך לקיצוני באחת.
כנראה שאין מנוס ועד שנגיע ליום שבו מחבלים יזרקו עלינו בלוני מים, הדרך היחידה שתגרום למישהו שהיה הרגע שמיניסט בתיכון להתחיל לרוץ בניגוד מוחלט לרצונו החופשי ולירות בראשים שמצויירים קרטון, היא ליצוק לתוכו שנאה גולמית בהבנה שמחר זה יכול המחבל הבא - ובתור אחד שאימן כמה וכמה חיילים כאלה, אני לא חושב שיש דרך טובה יותר שתעשה את העבודה. כשבתור חייל אתה כל הזמן עייף וממורמר, אי אפשר באמת לבוא בדרישה שגם תהיה לוחם טוב וגם תצליח באמת להפעיל כל הזמן את המחשבה הצלולה שלך. גם אני חטאתי בזה, לא משנה כמה כוונות טובות היו.
אך כאן בדיוק טמון ההבדל בין חייל לאזרח - חייל שלא חושב, יוצר תקרית, לפחות ברוב המקרים. אזרח שלא חושב, הופך מיד לכלי במלחמה אזרחית בלי שנשאל אפילו. וכאן נשוב רגע לבירתנו - כמות "הצבאות" שרוחשים בארצנו, היא ככמות העסקנים הפוליטיים שמלבים את אש השנאה.
פתאום לא סבלתי את ירושלים כאשר יצאתי באחת הפעמים מתחנה מרכזית על מדים. תמיד הרגילו אותי לשנוא את החרדים הפרזיטים, וברגעי ליברליות, דאגו שאם לא אשנא את הערבים, אז תמיד אחשוד בהם. אפילו שלא הסתערתי על מטרות קרטון שמהם נשקפו דמויות מ"מאה שערים", תמיד השתלחתי בהם כאשר הייתי רואה אותם הדורים במגבעותיהם. מבט מלא בוז, קללה עסיסית שנפלטה בשקט. הסתערתי עליהם כמו שמעמד הביניים מחונך - זלזול יוקד בשבט הפרימיטיבי שהורס את חיי בארצנו הקטנטונת. ומה הבאסה? אני לא יכול להוציא דרכון עיראקי או פולני, אז נתקעתי כאן עם מלא חיילים פוליטיים שרק מחפשים תירוץ לערוף את הראש זה לזה.
כל השיח הזה שרק מנסה להצדיק את עליונות החילונים על השבט החרדי - לאן זה מוביל אותנו חוץ מאשליות שכל תכליתן זה לספק תחושת נקמה? זה לא הופך אותנו לאנשים טובים יותר. זה לא סולל לנו את הדרך מקום שטוב יותר לגור בו. זה רק מספק נקמה שמוליכה את כל הספינה שנקראת "ישראל" שלנו עמוק למצולות.
בתור אחד שפיקד על אי-אלו חיילים, כל האשליות שגיוס החרדים יקטין את הנטל הציבורי הרובץ עליו, גורם לי להבין שזה אחד הדברים הפתטיים שיכולתי לחשוב עליהם בעבר. בטח שגם ככה, יש יותר מדי כוח אדם בצבא שלא מצליחים למיין לטפל בו בצורה טובה. הדרך היחידה שנוכל להתקדם מהבוץ, היא שבפעם הבא שנראה חרדי עוצר טרמפ - לא עלינו - נבלע את הגאווה ונעצור לו. נציע לו עזרה, כדי להראות שיש לו מקום בעולמנו כבנאדם שחולק איתנו את אותה חברה. לא כחרדי יראה שמים, לא כעסקן פוליטי. סתם כבנאדם שרוצה בסופו של יום לגדל את משפחתו בכבוד.
זה לא פשוט כמו שהייתי רוצה, אבל זה בטח יותר מורכב ממה שמנסים למכור לנו בתקשורת בשיטת "נשלח את המג"בינים שיכניסו להם מכות ויעלו אותם על מדים". רק כאשר נתחיל לערוק מאותם צבאות שאנחנו לובשים את אמרותיהן הפוליטיות כמדים, רק אז נוכל לבנות שיח שיחזיק מים עוד שנים רבות קדימה ולא כמהומות ברות חלוף שרק יעלו את השנאה בין המחנות.
פתאום כשאתה קופץ רגע החוצה מהאזרחות ורואה את הדברים, מחוץ לחיי הבועה הנוחים, אתה קולט שכל דבר בה זוהר בהילה פוליטית. אפילו לנשום את האוויר הקדוש בחלק כזה או אחר של העיר, עלול להתפרש כאקט פוליטי שיכול לסמן אותך כלאומן ימני או עוכר ישראל שמאלני. אפילו שעכשיו, במבט של שנתיים באזרחות, הדברים כבר נראים אחרת אך חומר הגלם למחשבה שהתגבש מאז הביא לתובנה אחת שפתאום אי אפשר להתעלם מימנה - תן חומר לשנאה, ובמיוחד במסווה של חתירה לדו קיום, ותקבל ערימה של כוח.
בתור חייל מחנכים אותך לשנוא. טוב, אולי מחנכים אותך זאת מילה קשה, אבל בהחלט מכוונים אותך. שנאה חסרת רחמים למחבל שצריך לרסס במטרת קרטון, שנאה לג'ובניק שעוקץ יומיות בקרייה, שנאה לחרדים שתורתם אומנותם אשר חיים על חשבוננו - המעמד העובד שעוד רוצה לחלום על ימי חומה ומגדל האציליים, אבל גם לעקוץ דרכון זר לרפואה. אני לא חושב שאפשר להאשים מישהו, זה לא שהרמטכ"ל ישב על זה והכין מערכי הדרכה. זה פשוט ככה, כאשר אתה נזרק מספסל הלימודים למחסום והכל נהפך לקיצוני באחת.
כנראה שאין מנוס ועד שנגיע ליום שבו מחבלים יזרקו עלינו בלוני מים, הדרך היחידה שתגרום למישהו שהיה הרגע שמיניסט בתיכון להתחיל לרוץ בניגוד מוחלט לרצונו החופשי ולירות בראשים שמצויירים קרטון, היא ליצוק לתוכו שנאה גולמית בהבנה שמחר זה יכול המחבל הבא - ובתור אחד שאימן כמה וכמה חיילים כאלה, אני לא חושב שיש דרך טובה יותר שתעשה את העבודה. כשבתור חייל אתה כל הזמן עייף וממורמר, אי אפשר באמת לבוא בדרישה שגם תהיה לוחם טוב וגם תצליח באמת להפעיל כל הזמן את המחשבה הצלולה שלך. גם אני חטאתי בזה, לא משנה כמה כוונות טובות היו.
אך כאן בדיוק טמון ההבדל בין חייל לאזרח - חייל שלא חושב, יוצר תקרית, לפחות ברוב המקרים. אזרח שלא חושב, הופך מיד לכלי במלחמה אזרחית בלי שנשאל אפילו. וכאן נשוב רגע לבירתנו - כמות "הצבאות" שרוחשים בארצנו, היא ככמות העסקנים הפוליטיים שמלבים את אש השנאה.
פתאום לא סבלתי את ירושלים כאשר יצאתי באחת הפעמים מתחנה מרכזית על מדים. תמיד הרגילו אותי לשנוא את החרדים הפרזיטים, וברגעי ליברליות, דאגו שאם לא אשנא את הערבים, אז תמיד אחשוד בהם. אפילו שלא הסתערתי על מטרות קרטון שמהם נשקפו דמויות מ"מאה שערים", תמיד השתלחתי בהם כאשר הייתי רואה אותם הדורים במגבעותיהם. מבט מלא בוז, קללה עסיסית שנפלטה בשקט. הסתערתי עליהם כמו שמעמד הביניים מחונך - זלזול יוקד בשבט הפרימיטיבי שהורס את חיי בארצנו הקטנטונת. ומה הבאסה? אני לא יכול להוציא דרכון עיראקי או פולני, אז נתקעתי כאן עם מלא חיילים פוליטיים שרק מחפשים תירוץ לערוף את הראש זה לזה.
כל השיח הזה שרק מנסה להצדיק את עליונות החילונים על השבט החרדי - לאן זה מוביל אותנו חוץ מאשליות שכל תכליתן זה לספק תחושת נקמה? זה לא הופך אותנו לאנשים טובים יותר. זה לא סולל לנו את הדרך מקום שטוב יותר לגור בו. זה רק מספק נקמה שמוליכה את כל הספינה שנקראת "ישראל" שלנו עמוק למצולות.
בתור אחד שפיקד על אי-אלו חיילים, כל האשליות שגיוס החרדים יקטין את הנטל הציבורי הרובץ עליו, גורם לי להבין שזה אחד הדברים הפתטיים שיכולתי לחשוב עליהם בעבר. בטח שגם ככה, יש יותר מדי כוח אדם בצבא שלא מצליחים למיין לטפל בו בצורה טובה. הדרך היחידה שנוכל להתקדם מהבוץ, היא שבפעם הבא שנראה חרדי עוצר טרמפ - לא עלינו - נבלע את הגאווה ונעצור לו. נציע לו עזרה, כדי להראות שיש לו מקום בעולמנו כבנאדם שחולק איתנו את אותה חברה. לא כחרדי יראה שמים, לא כעסקן פוליטי. סתם כבנאדם שרוצה בסופו של יום לגדל את משפחתו בכבוד.
זה לא פשוט כמו שהייתי רוצה, אבל זה בטח יותר מורכב ממה שמנסים למכור לנו בתקשורת בשיטת "נשלח את המג"בינים שיכניסו להם מכות ויעלו אותם על מדים". רק כאשר נתחיל לערוק מאותם צבאות שאנחנו לובשים את אמרותיהן הפוליטיות כמדים, רק אז נוכל לבנות שיח שיחזיק מים עוד שנים רבות קדימה ולא כמהומות ברות חלוף שרק יעלו את השנאה בין המחנות.
 |
| מחכים לזריחה מעל בקעת בית נטופה |
