לא האמנתי שאצליח להגיע בזמן לטקס במושב, אבל איך שהוא, ואולי אף יד מכוונת, הצלחתי להגיע רבע שעה לפני תחילת האירוע.
החלפתי בזריזות בגדים ונכנסתי לתוך ההמון, חובש-הכיפה, שהתקבץ על הדשא של המושב הדתי, בחיפוש אחר אבא שיביא לי גם כיפה. קיוויתי לא להיתקל בפרצופים מוכרים, תמיד אני מרגיש באירועים כאלה שבוחנים לך את הראש. מעין "בחינת כבוד" לזרם החילוני שחוזר לאירועים במושב, ועל אחת כמה וכמה עניין שעומד על הגבול כאירוע-דתי בדמות "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה".
הטקס התחיל, נתנו כמה מילים לפני הצפירה. לאחר מכן נעמדנו, כל אחד מעוות פרצוף כנגד הצפירה הצורמת שרק הולכת לנהפכת למחרישת אוזניים משנה לשנה. המשיכו עם עוד כמה מילים, ולפתע קוראים לי לבוא להדליק את כתובת האש של ה"יזכור".
כל השנים הלכתי עם סבא להדליק את הכתובת, לפתע אני הולך לבד. מוכר בצורה כזאת או אחרת לוותיקים, נטע זר לתושבים החדשים. רק מקווה שהכתובת תידלק, ששום טיפת סולר בוער לא תעוף עלי ובעיקר לחזור לשורות האנונימיות שבקהל. לא להיות "הבן של האחות השכולה", סתם להיות עוד מבקר זר בקהל.
לאחר עוד כמה שירים, אחיינית של אחד מהנופלים, לבושה בחולצת בני-עקיבא, עלתה להקריא כמה מילים על הדוד שלה שנפל. זה קרה מלפני שלוש שנים והיא הקריאה את בקור רוח כאילו זה קרה מלפני שנים רבות. לאחר מכן, הרימה עיניים כואבות ורטובות מול הקהל ונעלמה בהליכה מהירה מאחורי בית-העם.
באותו רגע תהייתי לעצמי, שוב פעם, בשביל מה כל הטקס הזה של יום הזיכרון? הרי אם אותם אנשים לא היו נופלים, כנראה שבחיים לא היינו שומעים עליהם. למה שפתאום יהיה אכפת למושב שלהם, מה עשו בזמנם הפנוי? מה כתבו? רובם היו אנשים פשוטים, וכמו שהסטטיסטיקה של שהשכול יודעת, הם גם לרוב היו אנשים שדור תש"ח כינה אותם "יפי הבלורית והתואר".
אני די בטוח שאותה אחיינית לא צריכה את המעמד הזה של הטקס, כדי להתמודד עם השכול. נכון שייתכן שהיא מרגישה בכך דרך ביטוי שמכבדת זכרו, אבל מה המשמעות עבור הקהל שעוד כמה דקות ימשיך הלאה בחייו? האם כל שנה אנחנו צרכים את הכמה דקות של פריטה על מיתרי האבלות הלאומית שלנו, כדי להרגיש חלק ממשהו גדול יותר? האם בדרך זו, מגש הכסף שעליו הוגשה מדינת היהודים, מוברק מחדש מדי שנה?
בסוף הטקס, לפני שירת ההמנון, הקהל נעמד לשירת "אני מאמין":
אני מאמין / באמונה שלמה /בביאת המשיח.
ואף על פי שיתמהמה, / עם כל זה אחכה לו /אחכה לו בכל יום / שיבוא
גם אני שרתי. לא מתוך אמונה גדולה בגאולה משיחית, גם לא מתוך כבוד למקום. שרתי, כי זה כבר כוחו של הרגל. שרתי, כי למרות שדעותיי מנוגדות לדעת רוב אנשי המושב, אני עדיין חולק איתם את אותה פיסת אדמה, שלולא דגלים, המנונים ורצון של כל צד בסכסוך לשנוא ולהיבדל (גם הצד השני מוצלח בלשנוא אותנו... אין מה לעשות), לא היינו צרכים לקיים עליה ימי זיכרון. אבל כמו שעמוס עוז אמר פעם, אלו הם חוקי המשחק שגם אני נאלץ לקבל, בהנחה ואני רוצה לנהל שיחה עם היושבים בציון ולא לחיות במערה.
ואולי בעצם, אפשר לקחת את המסר שכאן למקום אחר. אולי דווקא ביום הזיכרון, כאשר אנחנו הכי כועסים על כל מעגל השותפים שלנו למקום הזה שנקרא "מדינת ישראל". אותו מעגל שבנוי - לא עלינו – מחרדים, שמאלנים משתמטי פציפיזם, ימנים נבגדי תוכנית ההתנתקות, ערבי ישראל עוכרי ישראל וסתם סוציומטים שלא אכפת להם זולת עצמם... אולי דווקא המקום הזה, כאשר הכי נוח לנו להתכנס לתוך עצמו ולמצוא את המכנה המשותף שמבדל אותנו מכל השאר... אולי דווקא כאן, צריך גם לשאול בשביל מה שווה לקום מחר בבוקר.
בתור "הבן של האחות השכולה", הבנתי מימנה שמשפחות שכולות שואלות את השאלה הזאת כל יום מחדש - הן לא צריכות יום זיכרון. השאלה היא מה שאר העם בוחר לעשות על במות ישראל, כאשר יום הזיכרון נגמר.
החלפתי בזריזות בגדים ונכנסתי לתוך ההמון, חובש-הכיפה, שהתקבץ על הדשא של המושב הדתי, בחיפוש אחר אבא שיביא לי גם כיפה. קיוויתי לא להיתקל בפרצופים מוכרים, תמיד אני מרגיש באירועים כאלה שבוחנים לך את הראש. מעין "בחינת כבוד" לזרם החילוני שחוזר לאירועים במושב, ועל אחת כמה וכמה עניין שעומד על הגבול כאירוע-דתי בדמות "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה".
הטקס התחיל, נתנו כמה מילים לפני הצפירה. לאחר מכן נעמדנו, כל אחד מעוות פרצוף כנגד הצפירה הצורמת שרק הולכת לנהפכת למחרישת אוזניים משנה לשנה. המשיכו עם עוד כמה מילים, ולפתע קוראים לי לבוא להדליק את כתובת האש של ה"יזכור".
כל השנים הלכתי עם סבא להדליק את הכתובת, לפתע אני הולך לבד. מוכר בצורה כזאת או אחרת לוותיקים, נטע זר לתושבים החדשים. רק מקווה שהכתובת תידלק, ששום טיפת סולר בוער לא תעוף עלי ובעיקר לחזור לשורות האנונימיות שבקהל. לא להיות "הבן של האחות השכולה", סתם להיות עוד מבקר זר בקהל.
לאחר עוד כמה שירים, אחיינית של אחד מהנופלים, לבושה בחולצת בני-עקיבא, עלתה להקריא כמה מילים על הדוד שלה שנפל. זה קרה מלפני שלוש שנים והיא הקריאה את בקור רוח כאילו זה קרה מלפני שנים רבות. לאחר מכן, הרימה עיניים כואבות ורטובות מול הקהל ונעלמה בהליכה מהירה מאחורי בית-העם.
באותו רגע תהייתי לעצמי, שוב פעם, בשביל מה כל הטקס הזה של יום הזיכרון? הרי אם אותם אנשים לא היו נופלים, כנראה שבחיים לא היינו שומעים עליהם. למה שפתאום יהיה אכפת למושב שלהם, מה עשו בזמנם הפנוי? מה כתבו? רובם היו אנשים פשוטים, וכמו שהסטטיסטיקה של שהשכול יודעת, הם גם לרוב היו אנשים שדור תש"ח כינה אותם "יפי הבלורית והתואר".
אני די בטוח שאותה אחיינית לא צריכה את המעמד הזה של הטקס, כדי להתמודד עם השכול. נכון שייתכן שהיא מרגישה בכך דרך ביטוי שמכבדת זכרו, אבל מה המשמעות עבור הקהל שעוד כמה דקות ימשיך הלאה בחייו? האם כל שנה אנחנו צרכים את הכמה דקות של פריטה על מיתרי האבלות הלאומית שלנו, כדי להרגיש חלק ממשהו גדול יותר? האם בדרך זו, מגש הכסף שעליו הוגשה מדינת היהודים, מוברק מחדש מדי שנה?
בסוף הטקס, לפני שירת ההמנון, הקהל נעמד לשירת "אני מאמין":
אני מאמין / באמונה שלמה /בביאת המשיח.
ואף על פי שיתמהמה, / עם כל זה אחכה לו /אחכה לו בכל יום / שיבוא
גם אני שרתי. לא מתוך אמונה גדולה בגאולה משיחית, גם לא מתוך כבוד למקום. שרתי, כי זה כבר כוחו של הרגל. שרתי, כי למרות שדעותיי מנוגדות לדעת רוב אנשי המושב, אני עדיין חולק איתם את אותה פיסת אדמה, שלולא דגלים, המנונים ורצון של כל צד בסכסוך לשנוא ולהיבדל (גם הצד השני מוצלח בלשנוא אותנו... אין מה לעשות), לא היינו צרכים לקיים עליה ימי זיכרון. אבל כמו שעמוס עוז אמר פעם, אלו הם חוקי המשחק שגם אני נאלץ לקבל, בהנחה ואני רוצה לנהל שיחה עם היושבים בציון ולא לחיות במערה.
ואולי בעצם, אפשר לקחת את המסר שכאן למקום אחר. אולי דווקא ביום הזיכרון, כאשר אנחנו הכי כועסים על כל מעגל השותפים שלנו למקום הזה שנקרא "מדינת ישראל". אותו מעגל שבנוי - לא עלינו – מחרדים, שמאלנים משתמטי פציפיזם, ימנים נבגדי תוכנית ההתנתקות, ערבי ישראל עוכרי ישראל וסתם סוציומטים שלא אכפת להם זולת עצמם... אולי דווקא המקום הזה, כאשר הכי נוח לנו להתכנס לתוך עצמו ולמצוא את המכנה המשותף שמבדל אותנו מכל השאר... אולי דווקא כאן, צריך גם לשאול בשביל מה שווה לקום מחר בבוקר.
בתור "הבן של האחות השכולה", הבנתי מימנה שמשפחות שכולות שואלות את השאלה הזאת כל יום מחדש - הן לא צריכות יום זיכרון. השאלה היא מה שאר העם בוחר לעשות על במות ישראל, כאשר יום הזיכרון נגמר.
