יום שבת, 8 ביוני 2013

לטבוע באוקיינוס הפרסומות

תמיד הנסיעות של ימי שישי נראות לי ארוכות במיוחד, אפילו אם אין ולו פקק אחד להצדיק זאת. אני חושב שניתן לתלות את האשמה ביום שישי עצמו בכך שהוא קצר ולכן נפח הזמן לנסיעה הולך ומתקצר, אבל כך או אחרת... אחרי נסיעה ארוכה מהצפון, הגעתי לתחנה מרכזית תל אביב.

אין ספק, ישנם מקומות יותר מסבירי פנים. קבצנים עם חורי הזרקה בידיים, בורקסים מעופשים בדוכנים ותחושת הרתיעה מהליכה לשירותים שם, מספקים את תחילת הרשימה תחת הכותרת "למה תחנה מרכזית אינה מקום לדייט?" . למרות זאת, מדובר במשהו שעדיין היה ניתן להתמודד איתו, ואף להתעלות מעל תחושת הגועל ולפתח תחושת חמלה אנושית. אך לאחרונה צץ הדבר שטרף את כל הקלפים והוא "מסכי הרציפים".


ירדתי בתחנה המרכזית, עברתי את הבידוק הביטחוני והתקדמתי לעבר הרציפים בקומה השישית. כל צעד מעורר עוד תחושת רתיעה שהולכת וגדלה לכעס לקראת האזור הארור. בפנייה ליד המודיעין של אגד, אתה נעמד מול שורה אין סופית של מסכים מרצדים. בחלקו הקטן של כל מסך יש טקסט עם שעות היציאה של האוטובוס, ובחלקו הגדול פרסומות בוידאו שתוקפות אותך בלופים. זזות, קופצות ולא נותנות מנוחה לעין.

בלי לשיים לב, בחלוף השנים הפרסומות הפכו מעניין נלווה לעניין כפייתי. מכמה משבצות בין הכתבות בעיתון ושלט בודד מדי פעם בצד הכביש, למצב שהכתבות הן החלק הנלווה לפרסומות בעיתון והכביש הוא ציר של תצוגת מסלול בין שלטי חוצות. המרחב הציבורי הולך ונחנק, כל דף אינטרנט עמוס לעייפה בתמונות שקופצות לך ואפילו בשירותים (!), מקום שנועד לך למציאת חלל אינטימי את עומד ומשתין מול קיר עם פרסומות (ויש טענות שבכאלו מקומות, עובדי הניקיון טוענים יותר להעלאה בשכר עקב עבודה מוגברת מסביב האסלה...) .

מהתחנה המרכזית של נתניה, דרך אגב
אוקי, אז מה הופך את מסכי הרציפים לכזאת עליית מדרגה? כי הכפייה כאן, נהפכה למטורפת.

תחשבו על זה כך, יש פרסומות בטלביזיה? אפשר להחליף ערוץ. ברדיו? תעביר תחנה. בעיתון קל יותר להתעלם, כי לא קופצת לך כל הזמן ומושכת את התשומת לב (והכי גרוע, תגזור אותה). אפילו במחשב, תמיד ניתן להעתיק את הטקסט להדפיס אותו בצורה נקייה...  אבל בתחנה מרכזית, כשהספסל ממוקם בדיוק בזווית מול המסך, מה תעשה? כנראה שתמשיך לשבת ולא תזרוק אבן כדי לחסל את המטרד.

העין שלנו בנוייה לקלוט תנועה, ויאמר לזכותה ששנות אבולוציה רבות כטורפי-על עשו את שלהן. תנסו לשבת מול כזה מסך כמה דקות ותספרו כמה פעמים בדקה העין שלכם נגררת אליו. גם אם יהיה לכם ספר, זה יקטין את מספר הפעמים ועדיין העין תקפוץ לכם למעלה. עכשיו מה יהיה על אדם שנגזר עליו לשבת חצי שעה בתחנה ואין לו ספר לרפואה? אם הוא לא יגרר למשחק בטלפון, משמע הוא ישב כמו זומבי מהופנט מול המסך והדבר הזה מתיש, ובמיוחד שאתה רק רוצה לנוח אחרי נסיעה ארוכה. כך מדי יום, יטחנו לו את העיניים בתנועה שלא מפסיקה ופשוט כמו עובד כפייה צייתן, הוא יביט בלופים האינסופיים של הפרסומות במבט מזוגג.

לימדו אותנו להשלים עם אוקיינוס הפרסומות שמטביע אותנו, שזה לגיטימי בשביל השוק החופשי – אבל מה עם החופש של הפרט לא לעבור אונס שיווקי ע"י פרסומות דיגיטליות שתוקפות אותו מדי יום ביומו במרחב הציבורי?