האוטובוס האחרון מחיפה לטבריה עמד לצאת, כאשר נדחקתי בתור עם התרמיל לכיוון התא מטען. מאחורי, שני נערים פלטו קללה על הבחור שהפריע להם לעמוד שם.
לא זכרתי כמה כסף עולה הנסיעה והתחלתי לחשב כמה יש לי, כאשר אחד מאותם נערים שאל אותי מה התחנה הקרובה שהקו עוצר.
"זה קו ישיר, אני לא חושב שהוא עוצר באזור חיפה. בטח אתה יכול לרדת באזור צומת סומך או המוביל" עניתי לו, מנסה להבין את השאלה המוזרה.
"כמה עולה הנסיעה הכי קרובה?"
"לא יודע, מה זה אומר הכי קרובה? בתוך חיפה?"
שני הנערים הפסיקו את השיחה ועלו לאוטובוס. אני נשארתי עוד כמה רגעים מאחור ועליתי גם.
הנסיעה עלתה עשרים וארבע שקלים. דחפתי את העודף לארנק והלכתי להניח את הראש על החלון. בינתיים, הנהג העלה את הנוסעים שנותרו וכל הזמן הסתכל אחורה, דרך המראה, על הספסל האחורי. רגע לפני שהתניע ויצא מהחנייה הוא קרא לנערים לבוא לשלם, אבל אלא אמרו שרק יסיימו את השיחה והם באים. בינתיים התחלתי כבר לעצום עיניים על המושב.
בינתיים הנסיעה האחרונה של קו 430, מחיפה לטבריה יצאה לדרך.
היה מאוחר, הראש ניקר על החלון והמחשבות נדדו על איזה באסה זה לרדת מהאוטובוס לקור שבחוץ ולהתחיל לתפוס באחת עשרה בלילה טרמפים מצומת גולני. המחשבות בטח היו גם ממשיכות לנדוד ותחושת הבאסה גם הייתה ממשיכה לרחף מסביב, לולא הנהג שעצר לפתע בתחנה של צומת זבולון למרות שאף אחד לא ביקש לעצור וגם לא היה איש בתחנה. כעבור כמה רגעי מבט כעוס שניבטו מהמראה, הוא נעמד במעבר וצעק על הנערים שיבואו לשלם.
אחד מהם בא קדימה, נבוך מתשומת הלב הלא מחמיאה שקיבל, וניסה לשכנע את הנהג שעוד רגע הוא סופר כסף ומביא לו. הנהג לא קנה את זה, אמר שישב לידו לספור והמשיך בנסיעה.
"כמה עולה הנסיעה לטבריה?"
"אמרתי לך כבר פעם עשירית! תביא כבר את הכסף."
"וואלה שמע", אמר הנער ביאוש, "קח את הכל, אני גרוע בחשבון"
"לא מעניין אותי, תספור ותביא בדיוק!"
ניגשתי לנער ושאלתי כמה חסר לו.
"תעזוב, אני מסתדר." ענה לי במבט מושפל.
פתחתי את הארנק והוצאתי שטר של עשרים שקל. הוא סירב לקחת.
"אני לא עוזר לך מתוך רחמים. אני נותן לך את הכסף, כי אני לא רוצה לחיות בעולם של חראות שאף אחד לא עוזר לשני. אם מחר לי יהיה חסר כסף, אני ארצה שמישהו גם יעזור לי."
הנער לקח את הכסף ואפילו התעקש להחזיר לי עודף של ארבע שקלים לפני ששילם. לאחר מכן, בדרך חזרה לספסל האחורי, הוא צעק על הנהג שהוא זבל. שיראה איך אנשים אחרים צרכים להביא לו כסף, כי הוא לא רצה לעלות אותו.
לא כעסתי עליו. היה לי חבל שלא אמר אפילו תודה, אבל יותר היה חבל שקילל את הנהג שבסך הכל עשה את העבודה שלו.
לפני שירדתי בצומת גולני, חשבתי ללכת לאותו נער ולהגיד לו את זה. על שהמינימום זה להגיד תודה, אולי גם שיתנצל לפני הנהג. אבל בסוף ירדתי בלי להביט אפילו לאחור.
לא שילמתי עליו כדי שיתנצל לפני הנהג, לא חיפשתי לחנך אותו.
שילמתי עליו מהסיבה הפשוטה שאני אגואיסט.
אגואיסט שחושב על טובתו, כי הוא לא רוצה לחיות בעולם של חראות.
לא זכרתי כמה כסף עולה הנסיעה והתחלתי לחשב כמה יש לי, כאשר אחד מאותם נערים שאל אותי מה התחנה הקרובה שהקו עוצר.
"זה קו ישיר, אני לא חושב שהוא עוצר באזור חיפה. בטח אתה יכול לרדת באזור צומת סומך או המוביל" עניתי לו, מנסה להבין את השאלה המוזרה.
"כמה עולה הנסיעה הכי קרובה?"
"לא יודע, מה זה אומר הכי קרובה? בתוך חיפה?"
שני הנערים הפסיקו את השיחה ועלו לאוטובוס. אני נשארתי עוד כמה רגעים מאחור ועליתי גם.
הנסיעה עלתה עשרים וארבע שקלים. דחפתי את העודף לארנק והלכתי להניח את הראש על החלון. בינתיים, הנהג העלה את הנוסעים שנותרו וכל הזמן הסתכל אחורה, דרך המראה, על הספסל האחורי. רגע לפני שהתניע ויצא מהחנייה הוא קרא לנערים לבוא לשלם, אבל אלא אמרו שרק יסיימו את השיחה והם באים. בינתיים התחלתי כבר לעצום עיניים על המושב.
בינתיים הנסיעה האחרונה של קו 430, מחיפה לטבריה יצאה לדרך.
היה מאוחר, הראש ניקר על החלון והמחשבות נדדו על איזה באסה זה לרדת מהאוטובוס לקור שבחוץ ולהתחיל לתפוס באחת עשרה בלילה טרמפים מצומת גולני. המחשבות בטח היו גם ממשיכות לנדוד ותחושת הבאסה גם הייתה ממשיכה לרחף מסביב, לולא הנהג שעצר לפתע בתחנה של צומת זבולון למרות שאף אחד לא ביקש לעצור וגם לא היה איש בתחנה. כעבור כמה רגעי מבט כעוס שניבטו מהמראה, הוא נעמד במעבר וצעק על הנערים שיבואו לשלם.
אחד מהם בא קדימה, נבוך מתשומת הלב הלא מחמיאה שקיבל, וניסה לשכנע את הנהג שעוד רגע הוא סופר כסף ומביא לו. הנהג לא קנה את זה, אמר שישב לידו לספור והמשיך בנסיעה.
"כמה עולה הנסיעה לטבריה?"
"אמרתי לך כבר פעם עשירית! תביא כבר את הכסף."
"וואלה שמע", אמר הנער ביאוש, "קח את הכל, אני גרוע בחשבון"
"לא מעניין אותי, תספור ותביא בדיוק!"
ניגשתי לנער ושאלתי כמה חסר לו.
"תעזוב, אני מסתדר." ענה לי במבט מושפל.
פתחתי את הארנק והוצאתי שטר של עשרים שקל. הוא סירב לקחת.
"אני לא עוזר לך מתוך רחמים. אני נותן לך את הכסף, כי אני לא רוצה לחיות בעולם של חראות שאף אחד לא עוזר לשני. אם מחר לי יהיה חסר כסף, אני ארצה שמישהו גם יעזור לי."
הנער לקח את הכסף ואפילו התעקש להחזיר לי עודף של ארבע שקלים לפני ששילם. לאחר מכן, בדרך חזרה לספסל האחורי, הוא צעק על הנהג שהוא זבל. שיראה איך אנשים אחרים צרכים להביא לו כסף, כי הוא לא רצה לעלות אותו.
לא כעסתי עליו. היה לי חבל שלא אמר אפילו תודה, אבל יותר היה חבל שקילל את הנהג שבסך הכל עשה את העבודה שלו.
לפני שירדתי בצומת גולני, חשבתי ללכת לאותו נער ולהגיד לו את זה. על שהמינימום זה להגיד תודה, אולי גם שיתנצל לפני הנהג. אבל בסוף ירדתי בלי להביט אפילו לאחור.
לא שילמתי עליו כדי שיתנצל לפני הנהג, לא חיפשתי לחנך אותו.
שילמתי עליו מהסיבה הפשוטה שאני אגואיסט.
אגואיסט שחושב על טובתו, כי הוא לא רוצה לחיות בעולם של חראות.
