יום שישי, 28 בפברואר 2014

הבחירה בשתיקה

ברגע שהוא התחיל לסביר, איבדתי עניין בשיחה המיותרת הזאת. אני נוטה להאמין שבסיטואציה אחרת, לא רק שהייתי מקשיב, אפילו הייתי מסכם. אך כאשר בקורס מדריכים, בשיעור גיאולוגיה אודות מקום מרוחק בארצנו, אחד החניכים בקורס (מדריך טיולים בהכשרתו) מתחיל להתווכח על דיוקם של דברים – ועל אחת וכמה, עניינים בעלמא של שכבות גיאולוגיות, אין שום משמעות לזה שאסכם.

לפעמים נראה שדווקא האירועים הקטנים והסתמיים, הם אלא שיהיו המשמעותיים ביותר. אירועים של רגע, אלו של לא יותר מכמה דקות ולאו דווקא אותם מסעות מעוררי משמעות. ככה היו הכמה דקות הראשונות בקורס שהיה לאחרונה. דקות שהראו לי איזה דרך אני בוחר לעזוב, לשנות גישה.

מדריכים, ומדריכי טיולים בפרט, מוצאים את עבודתם ופרנסתם, האידיאולוגית והכלכלית, בלהסביר על הסובב אותם וגם על זה שרחוק יותר. אין ספק שלא תמצא עניין במקצוע הזה, אם אין בך את הלהט ללמוד. השחיקה הגבוהה פשוט לא מאפשרת אחרת. אך כאשר אתה מנסה להתקיל את המרצה, לא ממקום של התפתחות למקום טוב יותר - אלא ממקום של להתקיל, להראות לסביבה שלך שאתה יודע... אין לזה שום משמעות שתביא אותך, כבנאדם, למקום טוב יותר.

במבט על המדריך הזה, ראיתי שהוא בחר בין הטוב לרע. בין ה"לעמיד דברים על דיוקם הנכון" מול האיוולת של הבורות והערפל שחלילה נחסה בצילם. זה לפחות מה שאני הבנתי מימנו, באותו ניסיון להתקיל ולהפריח את הדברים בשיעור. להגנת המרצה יש להגיד שזאת לא הפעם הראשונה שהוא מעביר את החומר. יתרה מזאת, הוא כנראה גם הוא יודע דבר או שניים... לפחות.

יש פער בין לבחור ב"אפשרות הטובה" מול האפשרות ש"מביאה למקום טוב יותר". להראות שאתה יודע, מביאה לך תחושה טובה שאתה מוצלח בעבודתך. הפוקוס עליך. מצד שני, לרוב זה לא מה שיביא אותך למקום טוב יותר, כי ה"מקום" הזה תלוי גם באנשים שמקיפים אותך. בשאלה אחרת, האם הנקודות זכות שאתה מנסה לנכס לעצמך באות ממקום של אגו או שאתה באמת שם את טובת הסובבים אותך לפני זה?

באותו רגע קיבלתי את ההחלטה לסתום. לשתוק בשעה טובה. אם לא שאלו אותי, אם אני לא בהדרכה ויש באמת משמעות למה שאני אגיד כדי להביא את הקבוצה למקום שהוא טוב יותר... במה יתרום "מפגן הראווה של הידע"?

גיליתי לפתע, רחמנא ליצלן, שאם מישהו יתפוס חגב ויגיד שיש בידו חרגול... זה יהיה בסדר אם לא אסתער עליו כדי להוכיח את טעותו. זה יהיה בסדר גם לעמוד לידו, לתת מבט ולהמשיך הלאה כאחד האדם. ואולי, רק אולי אחר כך בשקט בצד, להסביר שהגודל כן קובע. המחושים, כמובן.

(וגם אני, לא עלינו, עדיין מצליח לחטוא לפעמים.)

עלמה הגברת, לא?



יום שלישי, 25 בפברואר 2014

מציצנות של יום שטוף רוחות

ברגע שהוא התיישב על הסלע מולי, הרגשתי שאני נזרק שש שנים אחורה לאותו יום שבת קפוא שנטף לי האף וכמו טמבל הסתובבתי עם בגדים קצרים. פרטיזן, מודל שנת שירות של העשור הקודם. 
הוא נעמד שם, צבר קצת שמש בבוקר המעונן ששנינו חלקנו (למרות שהוא עוד לא ידע זאת) ונראה מבסוט מרגע האתנחתא שלו... אבל אצלי, ההתרגשות כבר הייתה בשיאה כשהתחלתי להתגנב מאחוריו, קופא לרגע ומציץ כל כמה צעדים. מנסה לראות אם זה באמת הוא או אולי קרוב משפחה דומה. בסוף, כמעט והצלחתי לגעת בו. שוב, כמו פעם. 

זאת הייתה שבת קפואה באותו חודש פברואר של העשור שעבר. מרד הנעורים שהיה נצור רוב התיכון, השתולל כאשר עזבתי את הבית לטובת השנת שירות. עד היום לך תבין איך בתור ילד טמבל בן שמונה עשרה, יכולת לטייל בסופת ברד כמעט ערום ואילו כיום, בטפטוף הכי קטן אתה רץ כבר לחפש חליפת סערה. ופליז. ואפשר גם סווטשרט. 

זאת הייתה שבת קפואה, אבל היה כל כך כיף לרדת את נחל צביה שבדרום הגלבוע. יותר מזה, ייתכן ואפילו שם קרה האירוע המכונן שגרם להחליף דיסק. להבין לפתע שמעבר לאותו מסלול לעוס שכבר לא סבלנו, יש לרכס הקטן הזה דווקא הרבה להציע. 

קצת לפני המפל עם החבל השווה, שהיום הומר ליתדות מאכזבות, היה לפתע מישור עשב רך. משבצת אחו, כמו שרק הגלבוע יכול להציע. ולפתע הציץ כתם צהוב מבין העלים. 
התקרבתי לראות, בטח עוד איזה פינה של שקית במבה שעפה ברוח... אבל. ואוו. מזה?
פרפר ענק, צהוב. פסים שחורים לאורכו. נאחז בשארית כוחותיו על קצהו של גבעול במשבצת אחו, כמו שרק הגלבוע יכול להציע בחודש פברואר. 

הרגע של ההלם, התחלף בהתרגשות שבתורה עצרה את הנשימה. האצבע התקרבה מתחתיו, לאט לאט. שתי רגליו הקדמיות נשלחו ראשונות. לאחר מכן, התקדמו גם שני הזוגות האחרים. לבסוף, פרפר בגודל של סמארטפון (!), עמד בעוז על קצה האצבע מול הרוחות הקרות שנשבו שם.

ייתכן שזאת התחושה שקיבלו הנביאים, כאשר רוח הקודש נגעה בהם. סובבתי את האצבע לכל הכיוונים וכל טיפת פליאה בעולם הזה התנקזה לשם. מי בכלל צריך את הגביע הקדוש של ישו עם כזה דבר?

שש שנים לאחר מכן, הוא לפתע קפץ לי בזווית העין. בפסגה אחרת, אבל אותו גלבוע. 

הייתי באמצע לכתוב דוח מסלול לחדר מצב - משהו עם מלא מספרים של ג'י-פי-אס ושורות של ניהולי סיכונים למשרד החינוך. דו"ח מהסוג שגורם לאזרח ממוצע מן השורה שלא מבין מה רשום, להנהן לפתע בארשת חשיבות ואז אתה מסביר כמו טמבל בקול עמוק, כדי להצדיק את אותה ארשת חשיבות... למרות תעזבו אתכם – הכל שטויות. 

רגע קודם לכן, המכשיר נתקע והתחיל לגמגם מספרים לא קשורים. אבל עם כל הכבוד, מי בכלל חשב באותו רגע שצריך לכעוס על הג'י-פי-אס שלא רוצה להתאפס?

בהתחלה הוא עף ונחת על סלע אחר. התקדמתי לאט והוא שוב עף. התקרבתי עוד קצת והצצתי על הפסים בכנף מקרוב ועם מלא תקווה שאולי... אבל לא. סתם הקרוב משפחה המצוי שלו. 

גם כן פרפרים. לך תבין. 

(על העבודה החשובה, אבל הממש חשובה שלי למען בטחון ילדי ישראל בטיולים שנתיים, כבר שמעתם?...)

זנב סנונית המכבים - זה הסחבק שעליו דובר. צולם בעשור שעבר (נו, 2008 בסדר?)

יום שלישי, 18 בפברואר 2014

לצאת ברוגז עם דורבן

עמדתי מיואש מול המחילה ונגסתי בוופלה. ריח של בצל מרקיב נדבק לי באצבעות קודם לכן, הצליח להכתים גם אותה. כבר הרבה זמן לא יצא לי לאכול וופלה במרקם כזה גרוע... אבל איך שסיימתי אותה, ישר נגסתי את הבאה בתור. תוך דקה כבר טחנתי עוד ארבע.

ואי ואי, איזה קור שלא אכפת מכלום.

יש משהו שנשמע מאוד אקזוטי בלעקוב אחרי בעלי חיים. אתה בטוח שתגיע, תתפוס לעצמך איזה נקודה נוחה ותוך כמה דקות,  אם לא יהיה מזל אז גג חצי שעה, תראה כבר מופע שלם של זאבים רודפים אחרי ארנבות באחו. ממש כמו בסרטים של הנשיונל ג'יאוגרפיק.

מלפני חצי שנה, כאשר חזרתי לסופשבוע אצל ההורים, יצאתי בערב שישי חמים לבדוק מי הדיירים במחילה שנמצאת מאחורי הבית, אחרי שזכרתי שבעבר משפחה של נמיות גרו שם.
תפסתי פינת תצפית על סלע סמוך ונתתי ללילה את זכות הדיבור. בהתחלה כמה תנים יללו, לאחר מכן מסיבה מאחד הבתים פילחה את השקט בפול ווליום והקפיצה את כל הישוב. כעבור עוד כמה דקות תנשמת אחת עפה מעל כולנו, כדי לבדוק מה פשר המהומה והסתלקה לה. 
לפתע, קול רשרוש מאחור. 
התחלתי להסתובב לאט לאט וקפאתי במקום. במרחק של מטר וחצי מימני, ניצב דורבן שקפא בעצמו מול הדבר הלא ברור שניתקל בו. כעבור כמה שניות של בלבול, הוא נסוג לאחר, הקיף במרחק ביטחון את הסלע שישבתי עליו עד שפגש את בת זוגתו שגם חזרה מהשיטוט הלילה שלה. 
נגיחה קלה בעלמת החן, ושניהם אצו פנימה לתפוס מסתור במחילה... זאת שכנראה ידעה כבר דיירים רבים קודם לכן.

אבל הלילה, לא דורבן ולא נעליים. היה פשוט קור כואב וכל נשימה העלתה ענן אדים כמו בסיפורים על סיביר.

קצת לפני הנקודה שהתמקמתי בה מול המחילה, הוצאתי את הבצלים המרקיבים החוצה ומעכתי אותם על אבן על מנת שהריח יתפזר טוב יותר בסביבה. אולי אחרי האכזבה של הלילה הקודם, זה יצליח למשוך משהו. 
כמעט שעתיים חלפו, ובמהלכן מסיבה של טיול שנתי הקפיצה את הלילה בגבעות. ירח שעלה, האיר כמו פרוז'קטור מעל כולנו ולא השאיר כמעט שום פינה חשוכה. שועל אחד שכנראה לא הצליח להירדם,  צווח עליהם בגבעה ממול שיתנו קצת שקט והעיר אותי מההתעפצות. הצצתי בשעון כדי להבין שהשעה כבר מאוחרת וכ"כ קר שעדיף כבר להתקפל. 
מכאן הלקח שחיות בר הן לא פראייריות, עם כל הכבוד.  

לבסוף התייאשתי וזרקתי לו ת'בצל למחילה. מי בכלל צריך טובות מימנו? גם כן כפוי טובה.

(לפחות יכל להציע לי לשטוף ידיים, וופלה בטעם בצל מרקיב זה על הפרצוף). 

דורבן ברכס תורען, צולם עם פלאש אינפרא אדום. 

יום ראשון, 9 בפברואר 2014

הילד הנזוף שנזכר למה לקום בבוקר

למרות שהיה די חשוך, הסתכלתי בצללית של הילד הנזוף שניבט מולי מהמראת צד. היא הסתכלה על הכביש וכך נסענו בשתיקה של כמה שניות. אותן כמה שניות של סטירה מצלצלת שהצליחו להעיר אותי ממקום לא בריא, אותו מקום של מספרים יבשים שמסתירים לך את המטרה האמיתית. 

בסך הכל רציתי להתמרמר קצת, אפילו שזה לא מוביל לשום מקום. אפילו שבפעם האלף החלטתי שזה מיותר ודי וחאלס, אבל עדיין מצאתי את עצמי מתמרמר קצת. לא עניין "ברומו", רק על כך שהיחידת הדרכה מפסידה כסף עבור הדרכות לצה"ל. חישוב פשוט של אי-אלו שקלים נכנסים לנו, מול אי-אלו שקלים אנחנו מוציאים רק עבור החזרי נסיעות והכנות, הובילו להצגת ההפרש הלא מעודד מבחינה כלכלית... חשבון פשוט של כיתה ב', היה העניין שכמעט גרם לה להוריד לי סטירה. פיזית. תוך כדי נסיעה שהנורית בלמים דולקת מחוסר שמן. 

לפעמים להיות "עמוק בתוך עשיה", אין זה אומר בהכרח שאתה נמצא בתוך "עשיה שאינה טפלה". הרבה פעמים, המטרות האמיתיות שאתה רוצה להאמין שעבורם שווה לקום בבוקר, מצליחות (לפעמים) להיטשטש מול שאלות כלכליות שחשוב מאוד לשאול אותן, אבל אותך? יש דברים שעדיף שתשאיר לאנשי הניהול, פן תיפגע מתמונה לקוייה שמובילה למקום שלא צומחים מימנו. 

אז הסתכלתי נזוף במראה, לאחר שנורה עלי המשפט "אני לא מאמינה שהרגע אמרת את זה?!". המשכתי לזוע בחוסר נוחות בין המושב לחגורה כאשר היא המשיכה "ואם באמת, הפעם יש כוונה אמיתית להתעסקות בחינוך ולא להסתכל רק בתמחור?". לבסוף, חשבתי כבר לרדת בצומת פורדיס עם הזנב בין הרגליים כאשר היא שוב הצליפה בי את "אני לא מאמינה" שלה. (אולי די?!  אני לא כזה קפיטליסט מחריד... באמת!)

במוצאי שבת, לאחר חודש ינואר יבש ותחילת פברואר מתעתע, לפתע נזכרתי מחדש בשביל מה לקום בבוקר.



מדברים על שטחים פתוחים מול בקעת בית נטופה - מגדלים שם אבטיחים טובים, כסף פחות