התרופה ההרסנית ושמה "הקמת ישוב אקולוגי חדש"

פעם, להיות אחד שאכפת לו מהסביבה גרר תגובות גנאי כמו "מחבק עצים" ולא מעט חוסר סבלנות מהשכנים, מול הניסיונות שלו להקים ערימת זבל מוזרה שתהפוך את הקורנפלקס שלהם לדשן איכותי. לעומת זאת, המצב כיום הוא שכמעט כל גן ילדים רוצה להתהדר בארגז קומפוסט (אחד לפחות, ורצוי מעוטר בקישוטים של חיות בר), מערכת שתאגור מי גשמים להשקיית הדשא ואל לשכוח גם, גינת ירקות אורגנית שמהווה עוד צעד בדרך הנכספת אל תעודת "מוסד ירוק", הכשרות האקולוגית, מטעם המשרד להגנת הסביבה. האופנה האקולוגית שוטפת אותנו בכל פינה ובניגוד להרבה אופנות אחרות, יש בה גם הרבה מן התועלת שבאה לידי ביטוי בתכנון לטווח ארוך וצמצום הנזקים שלנו.

אבל כמו כל אופנה, יש גם את הצד השלילי שבה. הרי לגור בישוב רגיל, מוקף בעוד מאות או אלפי אנשים, נתפס אצל רובנו כ"לא אקולוגי" – משמע, אם הבית לא מוקף ביער טבעי או נוף מדברי עוצר נשימה, אין לנו את "החיבור הרומנטי לטבע". בנקודה הזאת נמצא הפתרון, בואו נקים ישוב אקולוגי! נעשה ישוב חדש, נקי מכל הזוהמה של הישובים הקיימים, בלב שטח פתוח ופסטורלי עם אמצעים מגוונים למחזר לעצמו את הפסולת ובכך "נשמור עלינו ועל הטבע"...

מעטים הדברים הצבועים כמו הניסיונות להקים "ישוב אקולוגי".

אנחנו תמיד רגילים לראות את רוב המשאבים כדבר שנגמר עם הזמן בגלל צריכה מופרזת – המים נשאבים ומזדהמים, עצים נכרתים ללא הכרה, האוויר צובר ג'יפה ומשאיר לנו פחות מקומות לנשום בהם... אבל רגע, מה עם קרקע?

חרבת נר - כפר אקולוגי מימי תש"ח...

קרקע יכולה להיגמר בכל מיני צורות – אפשר לשפוך עליה חומרים מסוכנים ולזהם אותה, אפשר לחצוב בה עד שתישאר כפצע דומם ומכוער. דרך נוספת היא פשוט לבנות, והקרקע תגמר מתישהו – כי גם פני כדור הארץ ובמיוחד פניה של ארצנו הקטנטונת, זה דבר מוגבל. אי אפשר למתוח אותה כדי לקבל עוד קצת שטח, לפחות לא עד שנתחיל להתיישב על כוכבים אחרים ביקום...

מעבר להשלכות הברורות לעין של בניית בית (כי במקום שיקום הבית לא תקום הכלנית, לא עלינו), רב הנסתר על הגלוי. השפעה של פעילות אנושית לאורך היממה, כמו מערכות הגברה, תאורה, יצירת פסולת מרוכזת, תנועת רכבים בישוב ועוד - משבשים ללא היכר את חיי חיות הבר, בכך שפתאום לילות שלמים הופכים להיות מוארים כמעט כמו הבוקר והרעש המסיבי גם לא תורם לבריאותם הנפשית. משמע, השפעת הבית לא נגמרת בגדר, אלא ממשיכה הרבה יותר פנימה. יש חוקרים המעריכים אף, רדיוס של ארבעים קילומטרים פנימה – דהיינו, כדי שדורבן יוכל לגדל בשקט את הגורים שלו ולהביא להם מזון, רעש של משאיות צופרות זה לא בריא בשבילו. כשאתה בהיסטריה מהמפלצת שבחוץ, כנראה תצא פחות להביא אוכל לצאצאים... ובמיוחד אם אתה טורף שאמור לרדוף אחרי הטרף, שגם נע בפאניקה מתמדת.

בנוסף, כל ישוב צריך כביש גישה, לא? בואו נכניס עכשיו למשוואה גם עשרות קילומטרים של כבישים שמחברים ישובים נידחים ("ואקולוגים") בלב שטחים פתוחים. מעבר לדריסות האינסופיות, בע"ח ממעטים להתקרב לכביש וככה אנחנו יוצרים רשת של דרכים שכולאת אותם ומקשה עליהם להתרבות ולהתפתח בצורה נורמלית. 

בואו נדבר עכשיו במונחים של כסף – כדי שיהיה פרי, צריך (בהרבה מן המקרים) שיבואו חרקים ויבצעו האבקה בין הפרחים. כך למשל, לתפוזים יש תקופה של כמה שבועות בשנה שהם מוציאים פרחים כדי שחרקים יאביקו אותם. אותם חרקים צרכים מזון גם בשאר השנה, לא? ככל שהשטח הפתוח הולך ומצטמק, יש לנו פחות פריחת בר לארוך השנה ומכאן, פחות חרקים יכולים לעבור את השנה עם המזון שאוזל. לצורך הערכה, בשנת 2000 העריכו את עלות התוצר החקלאי שהדבורים תרמו לכלכלה האמריקאית בקרוב ל- 15 מיליארד דולר! (וזה לא כולל את שאר החרקים...) 

ונסיים באווירת צדק חברתי – עלות הקמה של ישוב חדש (רק תשתיות- מים, חשמל, ביוב, כבישי גישה וכו') מוערכת בממוצע בקרוב ל- 3.5 מיליון דולר. במחיר הזה היה ניתן לחזק ולהרחיב לא במעט ישובים קיימים, ואף אולי יותר מזה, לא להקים ישובים חדשים ש"יגנבו" את אוכלוסייה שדווקא כן מחפשת את הפחי מחזור ברחוב...

יש לנו מספיק ישובים היום שצרכים להפוך לידידותיים יותר לסביבה – ואת הרוח האקולוגית צריך להשקיע בהם. 

שקיעה בדרך להר מצפה הימים

ציונות של עניים

"תם עידן חומה ומגדל" הוא משפט של ארבע מילים שקשה לנו כחברה לקבל אותו. אנחנו עוד מעט נציין עשור שביעי לקום מדינת ישראל (ויש שיגידו, לתחיית מדינת ישראל), אבל קשה לנו עדיין לנטוש את המיתוס הרומנטי של הציונות עם הרובה והטורייה.

הקמנו ישובים ושפכנו לא מעט דם על זה, ועדיין אם נשיים על כף המאזניים של הציונות את ערך "השירות הצבאי" מול "עבודה עם בעלי צרכים מיוחדים", זאת תהיה תמימות להגיד שאצל רוב האוכלוסייה שני הדברים יתפסו כאידיאל הציונות. כך למשל לא מעט בשיח היום יומי, האיכות של אזרח מסויים (ויש שיראו אפילו כהיותו אדם) נקבעת לפי איזה יחידה צבאית הוא העביר בה את שירותו. זה הרבה פחות יעניין, לפחות בהכרות הראשונית עימו,  מה עשה בחייו לפני ואחרי השירות - ואבוי לו אם יכל לשרת כלוחם ולא עשה זאת!

כבר הקמנו ישובים למכביר. אני לא חושב שקיימת מדינה שהצמיחה כ"כ הרבה ישובים בכ"כ מעט זמן. יותר מזה, אני לא חושב שקיים עוד מקום שהזהות הפוליטית שלך נובעת ברמה כזאת עם האידיאל של הקמת ישובים או עם ההתנגדות להקמתם.

גבעות אדומות במכתש הקטן

המשפט המפורסם שגדלנו עליו "היכן שתעבור המחרשה, שם יעבור הגבול" היה נכון בעבר כאשר העימות על הגבול היה דבר יום יומי, והאוכלוסייה הקטנה נאלצה להתפשט על פני גבול גדול כדי לקבוע עובדות. עשרות, אם לא מאות, ישובים חדשים צצו – אבל מה קרה הלאה? למי אכפת. לא מעט ישובי רפאים קיימים היום, מחזיקים בתוכם משפחות בודדות מוקפות בבתים ריקים שאין להם דורש.  הקמנו ישובים למכביר, אבל לא תחזקנו אותם. לא ברמה של התשתית, ובטח לא ברמה האנושית – וכך מקבלים ישובים שמתבלים, הקהילה המייסדת שהגיעה עם ילדים, הזדקנה עם הזמן. הילדים ברובם עזבו בעקבות מקורות עבודה וצרכים חברתיים, ונשארו הוריהם המבוגרים שהולכים ונעלמים, ולבתיהם אין דורש.  אבל אידיאל הקמת הישובים עדיין בוערת בנו (ואבוי לציוני האמיתי, ובטח לחובש הכיפה, שיטען אחרת).

ואף על פי כן, קשה להתפכח מהאידיאל של יפי הבלורית והתואר שבאו ארצה כדי להקים ישובים, ליצור משהו חדש. קל יותר לדבר בהערצה על היהודי החדש, זה עם האידיאלים שמקים ישובים, שר על ארץ ישראל היפה והישנה ונלחם ביחידה מובחרת נגד "הכנופיות הערביות" שבאו לכבוש את הארץ, מאשר אותו אחד שהיה בשירותו, לא עלינו, שוטר צבאי במחסום ולאחר מכן הלך להיות מורה, כי נשבר לו ממערכת החינוך שנרקבת לנו מול העיניים.

אני מצטער, אבל זה נראה לי פתטי אופנת חולצות הצבא שעוטפת אותנו. הצורך שלנו בלהגדיר את זהותו ואף להראות כלפי חוץ, מראה עד כמה אין לנו שום דבר אחר להציע. לראות בנות, בהנחה ושלא הלכו לתפקידי לחימה, הולכות עם חולצות "סוף מסלול פלס"ר גולני" בכזאת גאווה כאילו הן מיישמות את אידיאל הציונות ואהבת הארץ, נראה לי אבסורד. אם מדד אהבת הארץ שלך נקבעת לפי רמת "הקרביות" של החולצה שלך, זאת ציונות של עניים. אם אתה בוחר ללכת לתפקיד לחימה בצבא, כי כאן אתה עושה "שירות משמעותי ותורם למדינה" ובזה אתה נמדד בהיותך ציוני - מצטער סחבק, אבל זה מראה עד כמה הקשר שלך למולדת מוחזק על מיתרים רופפים.

לחיות בישראל, לפי דעתי, זה לא מסתכם בלספר על איך כולם מנסים להשמיד אותנו ולא ניתן להם. זאת הסתכלות ילדותית שמביאה אותנו לחיות מעכשיו לעכשיו, בלי להסתכל באומץ קדימה על צרכים אחרים של החברה שלנו – שהיא רב גונית להחריד, מורכבת מעולים חדשים וותיקים. יהודים ואפילו, לא נעים תמיד לזכור – כאלה שהם לא יהודים, והם גם לא בהכרח שונאינו. למשל הדרוזים. מה אתה יודע עליהם? הם לא בדואים, ובטח שאין להם מסגד. אולי הכי גרוע, לא עלינו, שנער בן 18 אצלם מקבל צו לגיוס חובה, בדיוק כמו שאנחנו מקבלים. לא התנדבות, לא הצעה ולא אופציה. אשכרה – גיוס חובה! ועם זאת, יותר משפיל אותם מויכוחי קרקעות מול המדינה זה שתבוא לאחד הכפרים שלהם ותבקש "פיתה בדואית", כי אין לך מושג מה ההבדל.

האידיאל של להעריץ את הצבא, להניף דגל ביום העצמאות ולספר איך ניסו להשמיד אותנו פעם במצרים ואז באירופה – אבל הי, לא הצליח להם! זה להאמין שבאידיאל הזה יצרתי לעצמי זהות של "גבר גבר". זה אידיאל של עדר שלא חושב ושנגרר לקריזות כמו נער מתבגר ושרואה את הכל בשחור ולבן. הרי ימח שמם של עיתון הארץ, כי "הם שמאלונים חראות שכותבים הרבה ואין להם כמעט תמונות בעיתון, למרות שמעולם לא קראנו שורה שם". אבל, בואו נסכם את ראיית העולם שלנו בלקרוא ידיעות אחרונות וישראל היום (כי זה בחינם), ויחי הראייה השטחית כמצה. (אה, וחבל לנו לקנות ספר כמו "להכיר את החמאס", כי אין באמת מה להכיר בחבורה של מחבלים משוגעים וצמאי דם. )

חלפו כמעט שבעה עשורים, ואנחנו עדיין חיים באידיאלים של קום המדינה. אולי עכשיו, לכבוד יום העצמאות הקרוב, נבין שצריך לשנות את סטטוס "הקמת המדינה", ולמצב של "תחזוקת המדינה".

אסיים במשפט חכם ששמעתי פעם מעובד קק"ל, שהיה אחראי על תחזוקת פארק ליד בית שאן  ועסק בדילמה אם יש מה להשקיע במתקן חדש - "סוף מעשה, בתחזוקת תחילה".

יום עצמאות שמח לכוחותינו.