להעפיל לגלבוע עם בוא הגשמים

ירדתי מהאוטובוס בכניסה לישוב גן-נר, מדרום לעפולה, והתחלתי לחשוב איך אני מתחיל לטפס על הגלבוע. במצב רגיל או לפחות בישוב רגיל, התמיהה הזאת לא הייתה מיוחדת במיוחד. בטח ובטח, כאשר אתה כבר בכל מקרה חושב מאיפה תטפס על ההר, לפני שאתה בכלל מגיע אליו... אך כאן המצב הוא קצת יותר בעייתי. נכון שגן-נר האומנם לא ישוב ענק, אבל בגלל שהוא יושב כמו אליפסה על המדרון, יש ניתוק לשטח גדול למדי ע"י הגדר שלו – ויאמר לזכותם שבתור ישוב קו התפר הם יודעים לתת סטנדרט לגדר היקפית.
חוץ מזה, באמת שביום אחר, אפילו לא הייתי טורח לציין את כל הסיפור הזה. נשבע שלא מצייץ! אבל כאשר מכל הכיוונים יש לך פרדסים ושדות שספגו את הממטרים של תחילת דצמבר, התמונה היחידה שעוברת לך בראש זה שצריך שוב כמה חלוצים חסונים שיתנו שוב איזה פַיִיט ב'יבוש הביצות של העמק.
לבסוף, מבוצבץ למדי, מצאתי איזה שביל מיוחל ויציב יחסית בין השדות בשטח הפתוח, בואכה הכפר צנדלה, והקלץ' נזרק קדימה.

יש משהו מאוד מיוחד בלטפס על הגלבוע לאחר הגשמים. האסוציאציות שעולות אצלנו בצוות מדריכים למשמע המילה גלבוע הינן מייצגות יובש מחריד, פקקים מזעזעים במסלולים ועומסי חום שלא מתגמדים מלבה געשית... ככה זה כשמדריכים עליו מהאביב עד הסתיו. אך עם זאת, אותה סלידה אינה הולכת יד ביד, בין ערבות העשב והפריחה חסרת הגבול שעוטפת את הרכס למשך שלושה חודשים תמימים בשנה.

האומנם עוד לא זכיתי לצלול בין גבעולי העשב הגבוה. עם זאת, לא היה אפשר להתאכזב מול מאות הנביטות של הרקפות, הדודאים, הסיתווניות - והיריעה קצרה מלהכיל. אפילו החובזות והסרפדים נתנו צבע של התעוררות למקום שנודע בכותרת "ההר הצהוב תמיד".

צבעונית הבוסתן (חזזית) תופסת נפח לאחר הגשמים

חורבות פורחות
המטרה בגדול, הייתה להגיע להר ברקן ומשם לרדת לנקיק צר ותלול שנודע בשם "העמק הנעלם". כל התירוץ יציאה ליום הזה, הייתה כולה עבודת תיעוד קטנה למשרדים של החברה להגנת הטבע בתל אביב... אכן העולם נפלא כשיש עבודות כאלה.
הדרך להר ברקן, צפנה בתוכה מעבר על עוד שני הרים מעניינים אחרים (כולם חלק מרכס הגלבוע) – הר גיבורים והר לפידים. מפתיע לגלות כל פעם מחדש עד כמה הם קרובים לציר הטיולים ועד כמה בו-זמנית, גם רחוקים מהסבירות שתגיעו לשם.

עד קום המדינה, היו בגלבוע ארבע כפרים שנמחקו בגבולות הקו הירוק. אחד מהם עמוס מטיילים להחריד בשבתות וחגים, הלוא הוא תל-יזרעאל שיושב על חורבות הכפר זרעין. הנוסף הוא, זה שבימים אלו מקימים חורבותיו ישוב חדש-ישן ליד אתר הסקי בגלבוע, וזה נוריס שעליו קם הישוב נורית. לבסוף, הכפר שנחשב "כפר הדרווישים" הקיצוני במאבק נגד הישוב העברי בקום המדינה, הוא הכפר מַזָר  שישב על פסגת הר גיבורים (שכונתה גם "ג'בל מזאר", שהפירוש הוא מהשורש "זאר" – "בקר"). על ההר היה פעם גם הקבר של נבי מזאר שנחשב במסורת המקומית אחד מצאצאיו של אברהם. בכל מקרה, הכל פוצץ סופית בשנות ה-60, כדי למנוע מסתור למחבלים ¹.

התקדמתי למעלה, בשיטוט בעקבות עולם החזזיות שנחשף אלי לאחרונה לבין השרידים המעטים, מצאתי לפתע שתי מקבצי נביטה של אירוסים! ללוא ספק רגע מרגש בשנה, אפילו שהפריחה היא רק בפברואר-מרץ...מעבר לכך שאירוסים מתחרים ללא ספק על התואר "הפרח המרשים ביותר בישראל", מעניינת לא פחות שיטת האבקה שהם משתמשים בה – בניגוד לכל שאר הצמחים שמציעים צוף, אבקה או אפילו סתם ריח כדי למשוך חרקים מאביקים, לאירוס טקטיקה אחרת. האירוס הלך על שיטת "הרווקיה", בה הוא נותן לזכרים של דבורי בר מקום לינה שבו שיעבירו את את הלילה. בזמן הזה הם גם מתלכלכים באבקנים ומעבירים אותם הלאה וכולם יוצאים מבסוטים. 

היתרון שנמצא לדבורים שישנות שם, טמון בהפרשי הטמפרטורה. כאשר הבוקר עולה, הטמפ' בתוך אותו "חדר" שהדבור לן בו, יכול להגיע לשבע מעלות מעל הסביבה בשעות המוקדמות². משמע, כאשר אין לך דם חם ואתה תלוי בטמפ' שמסביבך, אתה יכול לצאת לפעול יותר מוקדם מהסובבים אותך שלנים בתוך סדקים או פרחים בהירים – בין אם זה לאכול או להזדווג.

חוץ מזה, זוכרים שאמרנו ארבעה כפרים שנעלמו בגלבוע, אבל ספרנו רק שלושה? אז אם תביטו במפה על דרום הגלבוע, תראו שליד מלכישוע יש סימון ל"חירבת נר". בשמו המקורי נקרא המקום " אום סירחאן" (אֵם הנמרים, בתרגום חופשי) ויחסית לכפר שחווה את אפקט "פוסט-תשח", התקופה שנמחקו הכפרים שישבו בצמוד לגבול, הוא הצליח להישמר יפה מאוד.
השומעות אומרות שיושביו עסקו בעניינים שכיום נכנה אותם כ"פליליים"  מעולם השוק השחור, אך בעקבות האירועים האחרונים אמנע מלפרט. חבל שאפתח את שבוע הבא עם מטען חבלה ברכב... אבל מי שעוד לא טייל בדרום הגלבוע, מומלץ לו בחום לסמן את היעד באזור פברואר.

הנביטות של האירוסים בהר גיבורים תופסות רוח מעמק יזרעאל

הדגל בהר ברקן

כשהגעתי להר ברקן כבר הרגשתי בעננים. רק יום קודם לכן, הייתי עכבר משרד שיצא עם עיניים שורפות מעבודה מול מחשב, ולמחרת? משוטט כמו איזה סנופקין על "הענק הצהוב" שמתעורר עם תחילת הגשמים המאחרים. בינתיים הצלחתי לסגור תצפיות על שועל שכמעט דרכתי עליו מבלי לשיים לב בגבעת חוחית, שלושה צבאים שעצרו לבהות בי לכמה רגעים בהר לפידים ומלא ניצנים של פריחה – ובין כולם, אסתפק רק בלציין את פריחת "הלבן כשלג וריח מנטה מתוק כמשחת קולגייט" של הזוטא הלבנה. אכן, צמח מוצלח בכל המדדים.

חשוב להבין שבעולמנו, מגזר מדריכי הטיולים, להגיע להר ברקן ולהיות מבסוט זה לא עניין של מה בכך. מעטים ההרים שיודעים כאלו עומסי מטיילים, קטיפת צמחים ופוטנציאל (שממומש לעיתים) להשחטה – כמו שיודע הר ברקן כשועל קרבות זקן. נדירות הפעמים שתוכל להגיע להר ולמצוא את עצמך לבד... אבל הגשם שידע לעשות את העבודה טוב הפעם, בחר לשמור אותי באווירת "הרובינזון קרוזו בגלבוע".

עקב אותה עבודה שהוזכרה קודם, הלכתי במסלול המתוייר שיורד לעמק הנעלם, כאשר בדרך זכיתי לעוד נקודת חסד בדמות קבוצת צבאים, אשר בעקבותיה התרוצץ עופר קטן!
באופן אירוני, עד היום אותה נקודה בדיוק מזכירה לי מאורע שהתרחש במהלך טיול של פנימיית נוער בסיכון. אחד הילדים בקבוצה של דישל, נתן מכה קלה בראש עם ענף לחבר מהכיתה. בתור תגובה הולמת, הילד השני לקח מקל ושבר על ראשו של הילד הראשון (לגיטימי, לא?). נוכח הפרצופים והקריאות הזועמות שגרר הראש הפתוח של ידידם, אותו ילד שחבט לקח את עצמו והתחיל לרוץ בהיסטריה לכיוון המדרון שהסתיר בחובו מצוקים שבכל יום אחר, היינו אומרים שמרשמים לטובה.  כך נוצר מחזה שדישל רודף אחריו מצד אחד, המנהל פנימייה מהצד השני ואני מצד השלישי - וכולנו רצים בזעקות אימה שיעצור לפני שהוא ישליך את עצמו לתהום אין חקר... (אבל כזאת  ש"אסלית" אין חקר, לא השטויות של יוספוס ביודפת.)

בריכות המים שבדרך לכלא

הגיע הרגע שהכי חששתי מפניו. הירידה החלקה לעמק הנעלם עם שלושת סימני הקריאה שאוסרים לעשות אותה לאחר גשם, התבררו כנכונים. למרות שהייתי בלי קבוצה, התקדמתי בזהירות עם מקל הליכה ולקחתי את הזמן, עדיין הצלחתי לעוף מארבע-חמישה סלעים שונים. כל הירידה לא הפסיקו להדהד לי בראש הקריאות של דישל, מהימים העליזים בקורס מדריכים, שיחרב העולם ולא נעלה על דעתנו אפילו לחשוב על האפשרות לרדת את העמק הנעלם, אפילו יומיים לאחר גשם! בסך הכל תמיד הסכמתי איתו. עכשיו אני אפילו מצדיק אותו.

הערב כבר התחיל לרדת (בשעה שלוש וחצי לפי שעון חורף, זה נחשב ערב) והיה צריך להתחיל לסיים. כדי לגוון ולא לצאת על הדרך עפר המשעממת לחפציבה, יצאתי לשיטוט בין הבריכות דגים, לכיוון כלא שאטה.

בריכות דגים מעולם לא היו נוף הבית שלי. אפילו הים באכזיב אני יכול לתאר יותר כ"נוף בית", מאשר אותן בריכות. אך עם זאת, טמון כאן תסמין סינדרלה קלסי – מרחוק מאגר מים סתמי, אך מקרוב עולם צפרות משוגע שמרגיש לאיש חרקים כמוני כשיטוט בחו"ל. בתוך כל השוטטות המרשימה על שפת הבריכות, מצבורים של תרמילים ריקים מרובה צייד, דאגו להזכיר לי את הקונפליקט שעומד מאחורי כל היופי העדיין הזה.

סיימתי בצומת כלא שאטה, יום ארוך שאפשר להגיד שעברתי במהלכו כמעט מחצית מהגלבוע. מולי כבר השמש שלחה דמדומים על מצוקי הרכס, ולפתע נזכרתי מתי התחלתי באמת לשמור למקום פינה חמה בלב – באחד מהימים הרחוקים שהיו בשנת שירות, קפץ לביקור ש"ש בדימוס - הרן מקיבוץ רוחמה. כמו כל ש"ש צעיר שפתאום מגיחה אליו דמות מן העבר, גם אני שתיתי בשקיקה מור"קים במחשבה שפעם הכל היה יפה יותר. בין השיחות, הוא זרק לפתע שהוא ממש אוהב את הגלבוע – דבר שאז נראה לי קצת תמוה, כאשר יש לך את כל הגליל... אבל מאז, זה הקפיץ לי משהו שהייתי חייב לבדוק לאורך השנים.

היום, אני כבר לגמרי מסכים איתו!

המצוקים שתוחמים את העמק הנעלם - מרוב נייר טואלט משומש, הוא ממש נעלם.

מקורות

¹ "הר הגלבוע" / בהוצאת "החברה להגנת הטבע", עמ' 38.
² " אקולוגיה של האבקה באירוסי ההיכל" / אתר "החברה להגנת הטבע".
ניתן למצוא בקישור הבא -http://www.teva.org.il/?CategoryID=200&ArticleID=217