יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

להעפיל לגלבוע עם בוא הגשמים

ירדתי מהאוטובוס בכניסה לישוב גן-נר, מדרום לעפולה, והתחלתי לחשוב איך אני מתחיל לטפס על הגלבוע. במצב רגיל או לפחות בישוב רגיל, התמיהה הזאת לא הייתה מיוחדת במיוחד. בטח ובטח, כאשר אתה כבר בכל מקרה חושב מאיפה תטפס על ההר, לפני שאתה בכלל מגיע אליו... אך כאן המצב הוא קצת יותר בעייתי. נכון שגן-נר האומנם לא ישוב ענק, אבל בגלל שהוא יושב כמו אליפסה על המדרון, יש ניתוק לשטח גדול למדי ע"י הגדר שלו – ויאמר לזכותם שבתור ישוב קו התפר הם יודעים לתת סטנדרט לגדר היקפית.
חוץ מזה, באמת שביום אחר, אפילו לא הייתי טורח לציין את כל הסיפור הזה. נשבע שלא מצייץ! אבל כאשר מכל הכיוונים יש לך פרדסים ושדות שספגו את הממטרים של תחילת דצמבר, התמונה היחידה שעוברת לך בראש זה שצריך שוב כמה חלוצים
חסונים שיתנו שוב איזה פַיִיט ב'יבוש הביצות של העמק.
לבסוף, מבוצבץ למדי, מצאתי איזה שביל מיוחל ויציב יחסית בין השדות בשטח הפתוח, בואכה הכפר צנדלה, והקלץ' נזרק קדימה.

יש משהו מאוד מיוחד בלטפס על הגלבוע לאחר הגשמים. האסוציאציות שעולות אצלנו בצוות מדריכים למשמע המילה גלבוע הינן מייצגות יובש מחריד, פקקים מזעזעים במסלולים ועומסי חום שלא מתגמדים מלבה געשית... ככה זה כשמדריכים עליו מהאביב עד הסתיו. אך עם זאת, אותה סלידה אינה הולכת יד ביד, בין ערבות העשב והפריחה חסרת הגבול שעוטפת את הרכס למשך שלושה חודשים תמימים בשנה.

האומנם עוד לא זכיתי לצלול בין גבעולי העשב הגבוה. עם זאת, לא היה אפשר להתאכזב מול מאות הנביטות של הרקפות, הדודאים, הסיתווניות - והיריעה קצרה מלהכיל. אפילו החובזות והסרפדים נתנו צבע של התעוררות למקום שנודע בכותרת "ההר הצהוב תמיד".

צבעונית הבוסתן (חזזית) תופסת נפח לאחר הגשמים
חורבות פורחות
המטרה בגדול, הייתה להגיע להר ברקן ומשם לרדת לנקיק צר ותלול שנודע בשם "העמק הנעלם". כל התירוץ יציאה ליום הזה, הייתה כולה עבודת תיעוד קטנה למשרדים של החברה להגנת הטבע בתל אביב... אכן העולם נפלא כשיש עבודות כאלה.
הדרך להר ברקן, צפנה בתוכה מעבר על עוד שני הרים מעניינים אחרים (כולם חלק מרכס הגלבוע) – הר גיבורים והר לפידים. מפתיע לגלות כל פעם מחדש עד כמה הם קרובים לציר הטיולים ועד כמה בו-זמנית, גם רחוקים מהסבירות שתגיעו לשם.
עד קום המדינה, היו בגלבוע ארבע כפרים שנמחקו בגבולות הקו הירוק. אחד מהם עמוס מטיילים להחריד בשבתות וחגים, הלוא הוא תל-יזרעאל שיושב על חורבות הכפר זרעין. הנוסף הוא, זה שבימים אלו מקימים חורבותיו ישוב חדש-ישן ליד אתר הסקי בגלבוע, וזה נוריס שעליו קם הישוב נורית. לבסוף, הכפר שנחשב "כפר הדרווישים" הקיצוני במאבק נגד הישוב העברי בקום המדינה, הוא הכפר מַזָר  שישב על פסגת הר גיבורים (שכונתה גם "ג'בל מזאר", שהפירוש הוא מהשורש "זאר" – "בקר"). על ההר היה פעם גם הקבר של נבי מזאר שנחשב במסורת המקומית אחד מצאצאיו של אברהם. בכל מקרה, הכל פוצץ סופית בשנות ה-60, כדי למנוע מסתור למחבלים 1.
התקדמתי למעלה, בשיטוט בעקבות עולם החזזיות שנחשף אלי לאחרונה לבין השרידים המעטים, מצאתי לפתע שתי מקבצי נביטה של אירוסים! ללוא ספק רגע מרגש בשנה, אפילו שהפריחה היא רק בפברואר-מרץ...מעבר לכך שאירוסים מתחרים ללא ספק על התואר "הפרח המרשים ביותר בישראל", מעניינת לא פחות שיטת האבקה שהם משתמשים בה – בניגוד לכל שאר הצמחים שמציעים צוף, אבקה או אפילו סתם ריח כדי למשוך חרקים מאביקים, לאירוס טקטיקה אחרת. האירוס הלך על שיטת "הרווקיה", בה הוא נותן לזכרים של דבורי בר מקום לינה שבו שיעבירו את את הלילה. בזמן הזה הם גם מתלכלכים באבקנים ומעבירים אותם הלאה וכולם יוצאים מבסוטים. 
היתרון שנמצא לדבורים שישנות שם, טמון בהפרשי הטמפרטורה. כאשר הבוקר עולה, הטמפ' בתוך אותו "חדר" שהדבור לן בו, יכול להגיע לשבע מעלות מעל הסביבה בשעות המוקדמות2. משמע, כאשר אין לך דם חם ואתה תלוי בטמפ' שמסביבך, אתה יכול לצאת לפעול יותר מוקדם מהסובבים אותך שלנים בתוך סדקים או פרחים בהירים – בין אם זה לאכול או להזדווג.
חוץ מזה, זוכרים שאמרנו ארבעה כפרים שנעלמו בגלבוע, אבל ספרנו רק שלושה? אז אם תביטו במפה על דרום הגלבוע, תראו שליד מלכישוע יש סימון ל"חירבת נר". בשמו המקורי נקרא המקום " אום סירחאן" (אֵם הנמרים, בתרגום חופשי) ויחסית לכפר שחווה את אפקט "פוסט-תשח", התקופה שנמחקו הכפרים שישבו בצמוד לגבול, הוא הצליח להישמר יפה מאוד.
השומעות אומרות שיושביו עסקו בעניינים שכיום נכנה אותם כ"פליליים"  מעולם השוק השחור, אך בעקבות האירועים האחרונים אמנע מלפרט. חבל שאפתח את שבוע הבא עם מטען חבלה ברכב... אבל מי שעוד לא טייל בדרום הגלבוע, מומלץ לו בחום לסמן את היעד באזור פברואר.

הנביטות של האירוסים בהר גיבורים תופסות רוח מעמק יזרעאל

הדגל בהר ברקן

כשהגעתי להר ברקן כבר הרגשתי בעננים. רק יום קודם לכן, הייתי עכבר משרד שיצא עם עיניים שורפות מעבודה מול מחשב, ולמחרת? משוטט כמו איזה סנופקין על "הענק הצהוב" שמתעורר עם תחילת הגשמים המאחרים. בינתיים הצלחתי לסגור תצפיות על שועל שכמעט דרכתי עליו מבלי לשיים לב בגבעת חוחית, שלושה צבאים שעצרו לבהות בי לכמה רגעים בהר לפידים ומלא ניצנים של פריחה – ובין כולם, אסתפק רק בלציין את פריחת "הלבן כשלג וריח מנטה מתוק כמשחת קולגייט" של הזוטא הלבנה. אכן, צמח מוצלח בכל המדדים.

חשוב להבין שבעולמנו, מגזר מדריכי הטיולים, להגיע להר ברקן ולהיות מבסוט זה לא עניין של מה בכך. מעטים ההרים שיודעים כאלו עומסי מטיילים, קטיפת צמחים ופוטנציאל (שממומש לעיתים) להשחטה – כמו שיודע הר ברקן כשועל קרבות זקן. נדירות הפעמים שתוכל להגיע להר ולמצוא את עצמך לבד... אבל הגשם שידע לעשות את העבודה טוב הפעם, בחר לשמור אותי באווירת "הרובינזון קרוזו בגלבוע".

עקב אותה עבודה שהוזכרה קודם, הלכתי במסלול המתוייר שיורד לעמק הנעלם, כאשר בדרך זכיתי לעוד נקודת חסד בדמות קבוצת צבאים, אשר בעקבותיה התרוצץ עופר קטן!
באופן אירוני, עד היום אותה נקודה בדיוק מזכירה לי מאורע שהתרחש במהלך טיול של פנימיית נוער בסיכון. אחד הילדים בקבוצה של דישל, נתן מכה קלה בראש עם ענף לחבר מהכיתה. בתור תגובה הולמת, הילד השני לקח מקל ושבר על ראשו של הילד הראשון (לגיטימי, לא?). נוכח הפרצופים והקריאות הזועמות שגרר הראש הפתוח של ידידם, אותו ילד שחבט לקח את עצמו והתחיל לרוץ בהיסטריה לכיוון המדרון שהסתיר בחובו מצוקים שבכל יום אחר, היינו אומרים שמרשמים לטובה.  כך נוצר מחזה שדישל רודף אחריו מצד אחד, המנהל פנימייה מהצד השני ואני מצד השלישי - וכולנו רצים בזעקות אימה שיעצור לפני שהוא ישליך את עצמו לתהום אין חקר... (אבל כזאת  ש"אסלית" אין חקר, לא השטויות של יוספוס ביודפת.)

בריכות המים שבדרך לכלא

הגיע הרגע שהכי חששתי מפניו. הירידה החלקה לעמק הנעלם עם שלושת סימני הקריאה שאוסרים לעשות אותה לאחר גשם, התבררו כנכונים. למרות שהייתי בלי קבוצה, התקדמתי בזהירות עם מקל הליכה ולקחתי את הזמן, עדיין הצלחתי לעוף מארבע-חמישה סלעים שונים. כל הירידה לא הפסיקו להדהד לי בראש הקריאות של דישל, מהימים העליזים בקורס מדריכים, שיחרב העולם ולא נעלה על דעתנו אפילו לחשוב על האפשרות לרדת את העמק הנעלם, אפילו יומיים לאחר גשם! בסך הכל תמיד הסכמתי איתו. עכשיו אני אפילו מצדיק אותו.

הערב כבר התחיל לרדת (בשעה שלוש וחצי לפי שעון חורף, זה נחשב ערב) והיה צריך להתחיל לסיים. כדי לגוון ולא לצאת על הדרך עפר המשעממת לחפציבה, יצאתי לשיטוט בין הבריכות דגים, לכיוון כלא שאטה.
בריכות דגים מעולם לא היו נוף הבית שלי. אפילו הים באכזיב אני יכול לתאר יותר כ"נוף בית", מאשר אותן בריכות. אך עם זאת, טמון כאן תסמין סינדרלה קלסי – מרחוק מאגר מים סתמי, אך מקרוב עולם צפרות משוגע שמרגיש לאיש חרקים כמוני כשיטוט בחו"ל. בתוך כל השוטטות המרשימה על שפת הבריכות, מצבורים של תרמילים ריקים מרובה צייד, דאגו להזכיר לי את הקונפליקט שעומד מאחורי כל היופי העדיין הזה.

סיימתי בצומת כלא שאטה, יום ארוך שאפשר להגיד שעברתי במהלכו כמעט מחצית מהגלבוע. מולי כבר השמש שלחה דמדומים על מצוקי הרכס, ולפתע נזכרתי מתי התחלתי באמת לשמור למקום פינה חמה בלב – באחד מהימים הרחוקים שהיו בשנת שירות, קפץ לביקור ש"ש בדימוס - הרן מקיבוץ רוחמה. כמו כל ש"ש צעיר שפתאום מגיחה אליו דמות מן העבר, גם אני שתיתי בשקיקה מור"קים במחשבה שפעם הכל היה יפה יותר. בין השיחות, הוא זרק לפתע שהוא ממש אוהב את הגלבוע – דבר שאז נראה לי קצת תמוה, כאשר יש לך את כל הגליל... אבל מאז, זה הקפיץ לי משהו שהייתי חייב לבדוק לאורך השנים.

היום, אני כבר לגמרי מסכים איתו!

המצוקים שתוחמים את העמק הנעלם - מרוב נייר טואלט משומש, הוא ממש נעלם.

מקורות

1 "הר הגלבוע" / בהוצאת "החברה להגנת הטבע", עמ' 38.
2 "
אקולוגיה של האבקה באירוסי ההיכל" / אתר "החברה להגנת הטבע".
ניתן למצוא בקישור הבא -
http://www.teva.org.il/?CategoryID=200&ArticleID=217

יום שני, 21 באוקטובר 2013

כאשר חומה ומגדל מסרבים לצאת לפנסיה

מתוך ביטויים רבים, הביטוי שמבטא בעוצמה את אחד מהיסודות לציונות המתחדשת בארצנו, הוא הביטוי האלמותי של טרומפלדור: "במקום בו תעבור המחרשה היהודית, שם יעבור הגבול".
מאז שטרומפלדור אמר זאת בתחילת המאה שעברה, חלפו מעל תשעים שנה ולא מעט שינויים ורוחות חלפו על פני הארץ הזאת. הבריטים הלכו, המדינה היהודית קמה ובינתיים נותר רק לחכות שיבוא לציון גואל ויעשה סדר בבלגן שעשינו במזרח התיכון. אין ספק שהרבה ישתנה כאן, אבל דבר אחד מסרב ללכת והוא הנוסטלגיה העיקשת שממשיכה להכתיב לנו את הדברים, גם במקומות שצריך לדעת להרים את הראש ולראות תמונה אחרת ממה שאנחנו רוצים לראות.

כנראה שיש תהליך שקורה גם במשפחות הכי טובות - הוא שאחרי שלוש דורות (ואנחנו בפתחו של הדור הרביעי), אפשר להגיד שהגענו למשבר הגדול. אך בניגוד לדעה המקובלת, לא מדובר בגרעין האירני או בקטיושות של נסראללה. אפילו לא מדובר כאן, אם תקום כאן מדינה יהודית משתי קצוות הירדן או ששיחות השלום של קרי, יצליחו להביא ליצירת שתי מדינות לשני העמים. מדובר כאן במשבר הרבה יותר עמוק ברמה הקולקטיבית שלנו, בעיה שמכרסמת לנו בתודעה הלאומית והיא – המדינה קמה, אבל קשה לנו להתנתק מאידיאלים של קום המדינה.

אין ספק שהתמונות של סבא וסבתא בימי קום המדינה (כאשר הם שריריים, צרובים בשמש ומחזיקים ביד אחת טוריה וביד השנייה קופסת קק"ל כחולה) מצליחים להביא לרובנו צביטה בלב. לראות דור אמיתי שאכפת לו, שכתב קטעים רומנטיים על אהבת הארץ וחלם על גאולת האדמה בעבודת כפיים, יוצר אצל רובנו תחושת חלל ריק מול תוכניות ריאליטי זולות שמקדשות את האיוולת וסגידה עיוורת למותגים כסף.

אך כאן צומחת הבעיה הגדולה שלנו כאשר אנחנו מנסים להחיות ערכים שהיו נכונים לקום המדינה, אבל באים בעוכרנו כיום. ערכים שהיו נכונים לתקופה כאשר התכנון קדימה היה חייב להיות בראייה קצרה עקב צורך קיומי, ולא ארוכה – עקב צורך תכנוני מושכל לשנים קדימה.

הדוגמה הקלסית לכך, היא הקמת ישובים. 

היום הארץ משובצת ישובים למכביר, וכל אחד תורם את חלקו לאומה בהרחבות חדשות שצצות אל מול הצורך הדמוגרפי הגדל. אך למרות זאת, עדיין קיים הלהט הישן הזה שגאולת הארץ היא בהקמת ישובים חדשים ובהפרחת השממה של בן גוריון... וכל אחד מסיבותיו הלאומיות או האישיות. עם זאת, הכשל מתחיל כאשר לא נותנים את הדעת על הלהט להקים ישובים ללא הרף. חוץ מזה, לגבי השממה כבר מזמן השלמנו עם זה שהיא לא משמימה (חוץ מלסוחרי נדל"ן במסווה של אוהבי הארץ).

קרקע היא משאב שהולך ונעלם לנו, בדיוק כמו שמאגר מים (נחל או מי תהום) אובד  לנו כאשר אנחנו שואבים אותו עד שהוא מתייבש. כמות הקרקעות בארץ מוגבלת ומעבר לכך שהולך ונהפך כאן ליותר צפוף, ישנן שלוש השלכות עיקריות:

 א. כלכלי – הקמת ישובים חדשים עולה הון תועפות בהקמה, ולאחר מכן עוד שנים רבות קדימה (לנצח?) בהוצאות על תפעול שותף שיוצאות מהקופה הציבורית של כולנו.

ב. חברתי – הקמה של ישובים חדשים, נוגסת בפוטנציאל הגדילה של ישובי ספר שלא מצליחים לקלוט אליהם חברים חדשים. הקמה של ישוב חדש, מכניסה להם עוד מתחרה חדש לזירה.

ג. סביבתי הבעיה הקשה מכולן שלא נוכל לפצות עליה - שטחים פתוחים שמהווים מקלט עבור בע"ח וצומח, שלולא קיומם, חיינו היו קשים ויקרים בהרבה – וממש לא בגישה הרומנטית "שלא נזכה לראות שדות פורחים". מספיק לתת דוגמה קטנה שבלי חרקים שיאביקו לנו את הפרדסים, לא יהיו אחר כך תפוזים שנוכל לאכול (האבקה מכוורות זה טוב ויפה, אבל לא מספיק) – וזאת רק ההתחלה. 
תשתיות של כבישים יוצרים עוד קיטועים בין אוכלוסיות שונות של בע"ח ומעלים את כמות הפגרים שצפים לנו בצידי הדרך.

בנוסף לכך, אין ספק שיש הרבה בעיות קרקע בארץ, ואחת הבעיות הבוערות היא הבנייה הלא חוקית. אך כאן השאלה הגדולה היא, האם בעזרת בנייה אגרסיבית ללא חשיבה ארוכת טווח נצליח להילחם בבנייה לא חוקית או שרק נעצים אותה? ברגע שתבנה בית על הגבעה, כבר לא תוכל לנופף בטיעון שצריך לשמור על השטח הפתוח...

אך אם נחליט שנוסטלגיה זה טוב, יפה ואף חשוב לעיצוב הזהות שלנו - אך מקומה להישאר מאחור, אז נוכל להביט קדימה לראות מה האתגרים שעומדים בפנינו ואיך מגיבים אליהם מהראש ולא מהבטן. כך גם במקום להשקיע כסף בסימפטום של הבעיה כמו "אין אכיפה של בנייה לא חוקית, אז נבנה כנגדם!", נוכל להסתכל בצורה מפוכחת ולהשקיע את מיטב האנרגיה בלחץ על המדינה שתתחיל לאכוף דין שווה לכולם – ובזמן שלך לא נותנים להרחיב את המרפסת, לא נרשה מצב שבכפר הערבי הסמוך בונים ווילה בלי אישור (ולא מדובר כאן בפוליטיקה! מדובר כאן בגישה רקובה מהיסוד שמעלימה עין, כדי לא להיכנס לעימותים)

כאשר זה יהיה המצב, אז נוכל להרים מאבק שיקדש את שמירת הקרקעות ולא אינטרסים זרים שמסווים בנייה זולה, לבית צמוד קרקע עם נוף יפה ובמילים של אידיאולוגיה חלוצית... ויותר מכל, אולי נצליח להשלים עם כך שהמדינה קיימת כבר כמעט שבעים שנה, אך עדיין אנחנו מסרבים להיפרד מאידיאלים שהיו נכונים לתקופת חומה ומגדל.

נקבה של חזיר בר בתקופת ההנקה, משוטטת ליד מגדל המים על רכס תורען שליד צומת גולני. 
צולם במצלמת לילה כחלק מהמאבק נגד הקמה של ישוב חדש על ההר. (למידע, לחץ כאן)



יום שבת, 3 באוגוסט 2013

לפוצץ את הגשר, זאת המטרה!

בסרט "הטוב , הרע והמכוער", נתקעים בלונדי וטוקו (הטוב והמכוער) בגשר שחוצה את הנהר, בדרך לאוצר של שקי הזהב. הסיבה לכך היא שאותו גשר מפריד בין שני הצבאות של מלחמת האזרחים האמריקאית – שני הצדדים כותשים אחד את השני, אבל בגלל שהגשר הוא נכס אסטרטגי, אסור לפגוע בו. מעבר לכך, פגיעה בו תחשב בגידה במחנה שלך.

בניסיון לברר איך חוצים את הגשר, ועל הדרך שצבא הצפון ("האיחוד") לא יהרוג אותם בחשד לשיוך לצבא הדרום, הם מדברים עם הקצין שמפקד על הגזרה במטרה להתגייס למלחמה. תוך כדי השיחה, הוא חושף בפניהם את שנאתו לגשר עליו הוא אמור להגן ואת הסלידה שלו מהמנהיגים ששולחים את שני המחנות למותם, במטרה לשמור על "הנכס האסטרטגי". אך מעל הכל, הוא משתף אותם בחלומו לפוצץ את הגשר הזה לרסיסים. חלום שיכול להיחשב לבגידה, רק מעצם אמירתו – אבל הוא מפוצץ אותו מדי יום מחדש, בראשו.
לאחר שהקרב שמתחולל מדי יום נפתח מחדש, בלונדי מסתכל על ההפגזות והטבח ששני הצדדים עושים על הגשר. את האירוע הוא מסכם במשפט אחד – "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים מבוזבזים בצורה כל כך גרועה".
"תגיד חבר, מישהו דאג שהשק"מיסט יקבל שכפ"ץ? חייב סיגריה אחרי הריצת אבדון הזאת"

לבסוף, כדי לעבור את הגשר, הם מחליטים לפוצץ אותו באחת מהפוגות האש בשביל ששני המחנות ילכו להילחם במקום אחר. בינתיים אותו קצין גוסס מכדור שחטף, אבל תופס את הרופא כדי שישמור על שארית כוחותיו, רק בשביל לזכות במחזה שבלונדי הבטיח לו - איך הגשר מתפוצץ לכל הרוחות.

לכל אחד יש גשר שהוא מת לפוצץ, אבל לא יכול – והגשר שלי הוא מסכי הטלביזיה.

בניגוד למחשב, מהרגע שאתה מדליק את הטלביזיה, אפשר האומנם לכבות והחליף ערוץ, אבל מעבר לזה אתה פסיבי לגמרי. המוח שלך נרדם, העיניים משועבדות לתנועה שעל המסך. ברגע הזה, כאשר אין לך צורך להפעיל אותו, אבל נהפך לכלי ביד היוצר, זכיין השידור באותו רגע. גוש פלסטלינה בשר ודם. אפשר להרעיף עליך מסרים, ואתה? כמו נעל. אמרו משהו? זה לא טקסט שאתה יכול לקרוא שוב ולעכל לאט, הכל טס. תפתח פה גדול ותבלע.

אני מודה, גם לי קשה להימלט מלהביט במסך. פיזית, האובייקט שרץ כל כך מהר הוא גירוי אלים שלא מרפה מהעין. היא פשוט בנויה להינעל עליו, זכר לימים שעוד רדפנו אחרי הצייד שלנו בסוואנה.

כאשר אתה מכונת קלט פסיבית, אחרים יקבעו לך את המסגרת. איך נכון להתלבש, לאיזה מעמד חברתי אתה צריך לשאוף (הערצה העיוורת ל"מנטורים" של דה וויס? מישהו?) ובכלל מה צריך להיות לנו חשוב בחיים, ובעיקר מה פחות. נכון שאנחנו גם מתנגדים וכועסים לפעמים על מה שקורה במסך, אבל צריך את ה"פיק" המיוחד הזה ברצף השידור כדי שנתעורר לכך.

הגשר שאני רוצה לפוצץ, זה מסכי הטלביזיה. שיבוא היום שכל איש ואישה אשר צמאים לחופש אמיתי, בתולי - פשוט ירימו פטיש וינפצו לרסיסים את מסכי הטלביזיה. יפוצצו את הגשר שדם כה רב נשפך מימנו – חלקו אדום ומדמם אחרי דקירה או פיגוע, חלקו נוטף דמעות של השפלה וזעם.
פשוט להרים את הפטיש ולהחליט, לא עוד. ניתן לטיפשים שצמאים לכספנו ולכבוד הזול שאנו רוכשים, להמשיך להתכתש במקום אחרי.


רק להרים את היד ולנפץ... כדי שאנחנו לא נתבזבז בצורה כל כך גרועה. 

כל אחד והגשר שלו.

יום שבת, 8 ביוני 2013

לטבוע באוקיינוס הפרסומות

תמיד הנסיעות של ימי שישי נראות לי ארוכות במיוחד, אפילו אם אין ולו פקק אחד להצדיק זאת. אני חושב שניתן לתלות את האשמה ביום שישי עצמו בכך שהוא קצר ולכן נפח הזמן לנסיעה הולך ומתקצר, אבל כך או אחרת... אחרי נסיעה ארוכה מהצפון, הגעתי לתחנה מרכזית תל אביב.

אין ספק, ישנם מקומות יותר מסבירי פנים. קבצנים עם חורי הזרקה בידיים, בורקסים מעופשים בדוכנים ותחושת הרתיעה מהליכה לשירותים שם, מספקים את תחילת הרשימה תחת הכותרת "למה תחנה מרכזית אינה מקום לדייט?" . למרות זאת, מדובר במשהו שעדיין היה ניתן להתמודד איתו, ואף להתעלות מעל תחושת הגועל ולפתח תחושת חמלה אנושית. אך לאחרונה צץ הדבר שטרף את כל הקלפים והוא "מסכי הרציפים".


ירדתי בתחנה המרכזית, עברתי את הבידוק הביטחוני והתקדמתי לעבר הרציפים בקומה השישית. כל צעד מעורר עוד תחושת רתיעה שהולכת וגדלה לכעס לקראת האזור הארור. בפנייה ליד המודיעין של אגד, אתה נעמד מול שורה אין סופית של מסכים מרצדים. בחלקו הקטן של כל מסך יש טקסט עם שעות היציאה של האוטובוס, ובחלקו הגדול פרסומות בוידאו שתוקפות אותך בלופים. זזות, קופצות ולא נותנות מנוחה לעין.

בלי לשיים לב, בחלוף השנים הפרסומות הפכו מעניין נלווה לעניין כפייתי. מכמה משבצות בין הכתבות בעיתון ושלט בודד מדי פעם בצד הכביש, למצב שהכתבות הן החלק הנלווה לפרסומות בעיתון והכביש הוא ציר של תצוגת מסלול בין שלטי חוצות. המרחב הציבורי הולך ונחנק, כל דף אינטרנט עמוס לעייפה בתמונות שקופצות לך ואפילו בשירותים (!), מקום שנועד לך למציאת חלל אינטימי את עומד ומשתין מול קיר עם פרסומות (ויש טענות שבכאלו מקומות, עובדי הניקיון טוענים יותר להעלאה בשכר עקב עבודה מוגברת מסביב האסלה...) .

מהתחנה המרכזית של נתניה, דרך אגב
אוקי, אז מה הופך את מסכי הרציפים לכזאת עליית מדרגה? כי הכפייה כאן, נהפכה למטורפת.

תחשבו על זה כך, יש פרסומות בטלביזיה? אפשר להחליף ערוץ. ברדיו? תעביר תחנה. בעיתון קל יותר להתעלם, כי לא קופצת לך כל הזמן ומושכת את התשומת לב (והכי גרוע, תגזור אותה). אפילו במחשב, תמיד ניתן להעתיק את הטקסט להדפיס אותו בצורה נקייה...  אבל בתחנה מרכזית, כשהספסל ממוקם בדיוק בזווית מול המסך, מה תעשה? כנראה שתמשיך לשבת ולא תזרוק אבן כדי לחסל את המטרד.

העין שלנו בנוייה לקלוט תנועה, ויאמר לזכותה ששנות אבולוציה רבות כטורפי-על עשו את שלהן. תנסו לשבת מול כזה מסך כמה דקות ותספרו כמה פעמים בדקה העין שלכם נגררת אליו. גם אם יהיה לכם ספר, זה יקטין את מספר הפעמים ועדיין העין תקפוץ לכם למעלה. עכשיו מה יהיה על אדם שנגזר עליו לשבת חצי שעה בתחנה ואין לו ספר לרפואה? אם הוא לא יגרר למשחק בטלפון, משמע הוא ישב כמו זומבי מהופנט מול המסך והדבר הזה מתיש, ובמיוחד שאתה רק רוצה לנוח אחרי נסיעה ארוכה. כך מדי יום, יטחנו לו את העיניים בתנועה שלא מפסיקה ופשוט כמו עובד כפייה צייתן, הוא יביט בלופים האינסופיים של הפרסומות במבט מזוגג.

לימדו אותנו להשלים עם אוקיינוס הפרסומות שמטביע אותנו, שזה לגיטימי בשביל השוק החופשי – אבל מה עם החופש של הפרט לא לעבור אונס שיווקי ע"י פרסומות דיגיטליות שתוקפות אותו מדי יום ביומו במרחב הציבורי?


יום שישי, 10 במאי 2013

איך עברנו ממעמד הביניים למעמד הדמעות



ביום שהגיע למחרת העלאה במחירי הסיגריות, התקשורת חגגה על הסיפור הזה, כמו שלא ידע חג כבר זמן רב. שוב דופקים את מעמד הביניים, איזה כיף! מעשנים מיררו את מר גורל כיסם בזמן ששדרני הרדיו ניגבו להם את הדמעות. החבר'ה הלא מעשנים נתנו כתף ויצאו נגד לפיד שדופק את החברים שלהם. המאזינים עם החוש החברתי מיד טענו שבעלי המעמד הנמוך, רובם מעשנים ולכן זה הכי יפגע בהם,  כי הם עדיין ימשיכו לקנות את הכמות הרגילה. (ואני חושב שהם גם ניסו לנסח שהם "פחות משכילים, ולכן יש להם פחות מודעות לנזקי עישון", אבל יצא להם די מגומגם העניין). בקיצור, ניתן לסכם את הכותרת היומית במשפט – "לפיד, למה דפקת את מעמד הביניים?" 

אחד המאזינים היקרים שעלה לשידור פתח שוב בסדרת השמצות על לפיד – איך הוא מעז לפגוע בקהל בוחריו?! ואיך הוא שכח מהתסכול של מעמד הביניים ואיך הוא לא זרק שום פירור... ולו איזה עצם קטנה כדי שהגזרות יהיו פחות מרות. השדרן כרגיל האזין, קצת ניחם ובעיקר – התסיס. כמה שיותר זעם בשידור ישיר הרי זה המייטב, לא? המאזין היקר שלנו, לקח לתשומת ליבו את בקשת השדרן והמשיך במונולוג הקורע לב על איך זה יתכן שרק מעמד הביניים נפגע, ושחלילה המעמד הגבוה ירגיש את זה. עכשיו הוא לא יכול לטוס כל שנה עם ארבעת ילדיו לחופשה בחו"ל ויצטרך להסתפק רק באילת, בזמן שהעשירים האלה, טפו! יאלצו להסתפק רק בארבע טיסות במקום בחמש. בשנה, כמובן.  
מצליחים לקרוא את הכיתוב על החולצה?
המשפט המלא מופיע בפסקה הראשונה כאן

יש לנו אפליקציה שיודעת להגיד מה מצב הדולר ביחס לשקל, מה החדשות האחרונות עם המהומות בספרד ושידורים (בלייב, כמובן)  מההפגנות ביוון. היום לכל אפצ'י יש אפליקציה, אבל לדבר הכי חשוב עדיין אין – אפליקציה שתחבר למציאות. 
תגיד לי מאזין יקר, מדינות קורסות ולאנשים במקומות כמו מדריד ואתונה (ערי בירה של מדינות מפותחות, יש לציין) אין כסף לאוכל, ואתה כאן בוכה שלא תוכל לטוס עם הילדים עכשיו כל שנה? מתי בפעם האחרונה הלכת ליד תחנה מרכזית וראית אנשים מזריקים לעצמם באמצע היום על האי תנועה, בשביל לברוח מהמציאות המסריחה – או לפחות שמישהו ישיים לב אליהם?

אני מסכים שיש היום משבר עם מחירי הדיור וגם ללכת לסופר זאת לא חוויה זולה, וצריך לשנות משהו.  אבל מכאן ועד לבכות על כך שלא תוכל לטוס עם הילדים כל שנה לחו"ל? מאזין יקר, ירדת מהפסים. אבל הבעיה שזה לא רק אתה, הרבה מאותו "מעמד הביניים" מראים לנו יותר ויותר שצומח פה מעמד חדש והוא "מעמד הדמעות". דור שלם גדל על נורמה של "דופקים אותנו, כי הכל יקר כאן". תגיד לי מאזין יקר, הבן שלך חגג יומהולדת 10, אז קנית לו אייפון 5? לבת שלך נשרה שן, אז היא קיבלה אייפד חדש? כאשר לי נשרה שן, קיבלתי חבילת קלפי טאקי – וגם אז הייתי קטן מכדי לקלוט את הערך של 20 שקל, ובטח שלא הבנתי את ערכן של שעות העמל של הורי, על מנת שירוויחו 2000 שח'...
עד לא מזמן הילדים ביסודי שיצאו לטיול שנתי, געשו באוטובוס סביב הרכילות של מלכת הכיתה או על סדרת קלפי סופרגל שיצאו לאחרונה. היום הדבר העיקרי שמעסיק אותם זה דיונים ברומו של עולם – למה יש יותר זמן סוללה, לסמסונג גלקסי או לאייפון? ואבוי לילד שלא יודע להבדיל בניהם!

הטיסה לחו"ל היא תירוץ למשהו, ולאו דווקא שלילי. להתנתק מהארץ, לראות משהו חדש, להרוויח זמן איכות עם הילדים. טיסה לחו"ל לא צריכה להיות סמל סטטוס של "כמה טוב לילדים שלי, כי יש לי כסף – ואתם מוזמנים לקבל הוכחה בתמונות שלנו". זה בסדר גמור גם אם ילד יטוס פעם או פעמיים, עד שיסיים תיכון. אני לא מרגיש שההורים שלי דפקו אותי, כי לא טסנו כל שנה. אני לא מרגיש שההורים שלי התאכזרו אלי, כי לא היה לנו היה מחוברים לשידורים בכבלים בטלוויזיה – לעומת זאת, אני מעריץ את ההורים שלי על שהראו לי שכסף לא גדל על העצים, וזה שאין לנו כבלים נובע מכך שהם מאמינים בדרך הזאת שלא נהפוך לנרקומנים של מסך, ולא מתוך חסך כלכלי.  כאשר הם הושיבו אותי בשישי בערב סביב השולחן עם כל המשפחה, הם הראו לי שהם אוהבים אותי יותר מכל שקל שהיו מביאים לי כדי לצאת עם חברים למסעדה. 

כסף הפך מכלי למטרה. רמת החיים היא סמל סטטוס, יותר ממה שבאמת עושה טוב לאנשים. אפשר להתווכח על הקיצוצים של לפיד, אבל מאזין יקר – תנגב את הדמעות, תפסיק לקחת הלוואות מיותרת שלא תוכל לעמוד בהן כדי לטוס לחו"ל,תתחיל באמת לאהוב את הילדים שלך ולא את סמל הסטטוס שהם מציגים בשבילך והעיקר – תתחבר למציאות, כי יכול להיות הרבה יותר רע. 

יום שישי, 19 באפריל 2013

התרופה ההרסנית ושמה "הקמת ישוב אקולוגי חדש"



פעם, להיות אחד שאכפת לו מהסביבה גרר תגובות גנאי כמו "מחבק עצים" ולא מעט חוסר סבלנות מהשכנים, מול הניסיונות שלו להקים ערימת זבל מוזרה שתהפוך את הקורנפלקס שלהם לדשן איכותי. לעומת זאת, המצב כיום הוא שכמעט כל גן ילדים רוצה להתהדר בארגז קומפוסט (אחד לפחות, ורצוי מעוטר בקישוטים של חיות בר), מערכת שתאגור מי גשמים להשקיית הדשא ואל לשכוח גם, גינת ירקות אורגנית שמהווה עוד צעד בדרך הנכספת אל תעודת "מוסד ירוק", הכשרות האקולוגית, מטעם המשרד להגנת הסביבה. האופנה האקולוגית שוטפת אותנו בכל פינה ובניגוד להרבה אופנות אחרות, יש בה גם הרבה מן התועלת שבאה לידי ביטוי בתכנון לטווח ארוך וצמצום הנזקים שלנו.

אבל כמו כל אופנה, יש גם את הצד השלילי שבה. הרי לגור בישוב רגיל, מוקף בעוד מאות או אלפי אנשים, נתפס אצל רובנו כ"לא אקולוגי" – משמע, אם הבית לא מוקף ביער טבעי או נוף מדברי עוצר נשימה, אין לנו את "החיבור הרומנטי לטבע". בנקודה הזאת נמצא הפתרון, בואו נקים ישוב אקולוגי! נעשה ישוב חדש, נקי מכל הזוהמה של הישובים הקיימים, בלב שטח פתוח ופסטורלי עם אמצעים מגוונים למחזר לעצמו את הפסולת ובכך "נשמור עלינו ועל הטבע"...

מעטים הדברים הצבועים כמו הניסיונות להקים "ישוב אקולוגי".

אנחנו תמיד רגילים לראות את רוב המשאבים כדבר שנגמר עם הזמן בגלל צריכה מופרזת – המים נשאבים ומזדהמים, עצים נכרתים ללא הכרה, האוויר צובר ג'יפה ומשאיר לנו פחות מקומות לנשום בהם... אבל רגע, מה עם קרקע?

חרבת נר - כפר אקולוגי מימי תש"ח...
קרקע יכולה להיגמר בכל מיני צורות – אפשר לשפוך עליה חומרים מסוכנים ולזהם אותה, אפשר לחצוב בה עד שתישאר כפצע דומם ומכוער. דרך נוספת היא פשוט לבנות, והקרקע תגמר מתישהו – כי גם פני כדור הארץ ובמיוחד פניה של ארצנו הקטנטונת, זה דבר מוגבל. אי אפשר למתוח אותה כדי לקבל עוד קצת שטח, לפחות לא עד שנתחיל להתיישב על כוכבים אחרים ביקום...

מעבר להשלכות הברורות לעין של בניית בית (כי במקום שיקום הבית לא תקום הכלנית, לא עלינו), רב הנסתר על הגלוי. השפעה של פעילות אנושית לאורך היממה, כמו מערכות הגברה, תאורה, יצירת פסולת מרוכזת, תנועת רכבים בישוב ועוד - משבשים ללא היכר את חיי חיות הבר, בכך שפתאום לילות שלמים הופכים להיות מוארים כמעט כמו הבוקר והרעש המסיבי גם לא תורם לבריאותם הנפשית. משמע, השפעת הבית לא נגמרת בגדר, אלא ממשיכה הרבה יותר פנימה. יש חוקרים המעריכים אף, רדיוס של ארבעים קילומטרים פנימה – דהיינו, כדי שדורבן יוכל לגדל בשקט את הגורים שלו ולהביא להם מזון, רעש של משאיות צופרות זה לא בריא בשבילו. כשאתה בהיסטריה מהמפלצת שבחוץ, כנראה תצא פחות להביא אוכל לצאצאים... ובמיוחד אם אתה טורף שאמור לרדוף אחרי הטרף, שגם נע בפאניקה מתמדת.

בנוסף, כל ישוב צריך כביש גישה, לא? בואו נכניס עכשיו למשוואה גם עשרות קילומטרים של כבישים שמחברים ישובים נידחים ("ואקולוגים") בלב שטחים פתוחים. מעבר לדריסות האינסופיות, בע"ח ממעטים להתקרב לכביש וככה אנחנו יוצרים רשת של דרכים שכולאת אותם ומקשה עליהם להתרבות ולהתפתח בצורה נורמלית. 

בואו נדבר עכשיו במונחים של כסף – כדי שיהיה פרי, צריך (בהרבה מן המקרים) שיבואו חרקים ויבצעו האבקה בין הפרחים. כך למשל, לתפוזים יש תקופה של כמה שבועות בשנה שהם מוציאים פרחים כדי שחרקים יאביקו אותם. אותם חרקים צרכים מזון גם בשאר השנה, לא? ככל שהשטח הפתוח הולך ומצטמק, יש לנו פחות פריחת בר לארוך השנה ומכאן, פחות חרקים יכולים לעבור את השנה עם המזון שאוזל. לצורך הערכה, בשנת 2000 העריכו את עלות התוצר החקלאי שהדבורים תרמו לכלכלה האמריקאית בקרוב ל- 15 מיליארד דולר! (וזה לא כולל את שאר החרקים...) 

ונסיים באווירת צדק חברתי – עלות הקמה של ישוב חדש (רק תשתיות- מים, חשמל, ביוב, כבישי גישה וכו') מוערכת בממוצע בקרוב ל- 3.5 מיליון דולר. במחיר הזה היה ניתן לחזק ולהרחיב לא במעט ישובים קיימים, ואף אולי יותר מזה, לא להקים ישובים חדשים ש"יגנבו" את אוכלוסייה שדווקא כן מחפשת את הפחי מחזור ברחוב...

יש לנו מספיק ישובים היום שצרכים להפוך לידידותיים יותר לסביבה – ואת הרוח האקולוגית צריך להשקיע בהם. 






שקיעה בדרך להר מצפה הימים

יום שלישי, 16 באפריל 2013

ציונות של עניים


"תם עידן חומה ומגדל" הוא משפט של ארבע מילים שקשה לנו כחברה לקבל אותו. אנחנו עוד מעט נציין עשור שביעי לקום מדינת ישראל (ויש שיגידו, לתחיית מדינת ישראל), אבל קשה לנו עדיין לנטוש את המיתוס הרומנטי של הציונות עם הרובה והטורייה.

הקמנו ישובים ושפכנו לא מעט דם על זה, ועדיין אם נשיים על כף המאזניים של הציונות את ערך "השירות הצבאי" מול "עבודה עם בעלי צרכים מיוחדים", זאת תהיה תמימות להגיד שאצל רוב האוכלוסייה שני הדברים יתפסו כאידיאל הציונות. כך למשל לא מעט בשיח היום יומי, האיכות של אזרח מסויים (ויש שיראו אפילו כהיותו אדם) נקבעת לפי איזה יחידה צבאית הוא העביר בה את שירותו. זה הרבה פחות יעניין, לפחות בהכרות הראשונית עימו,  מה עשה בחייו לפני ואחרי השירות - ואבוי לו אם יכל לשרת כלוחם ולא עשה זאת!

כבר הקמנו ישובים למכביר. אני לא חושב שקיימת מדינה שהצמיחה כ"כ הרבה ישובים בכ"כ מעט זמן. יותר מזה, אני לא חושב שקיים עוד מקום שהזהות הפוליטית שלך נובעת ברמה כזאת עם האידיאל של הקמת ישובים או עם ההתנגדות להקמתם.

גבעות אדומות במכתש הקטן
המשפט המפורסם שגדלנו עליו "היכן שתעבור המחרשה, שם יעבור הגבול" היה נכון בעבר כאשר העימות על הגבול היה דבר יום יומי, והאוכלוסייה הקטנה נאלצה להתפשט על פני גבול גדול כדי לקבוע עובדות. עשרות, אם לא מאות, ישובים חדשים צצו – אבל מה קרה הלאה? למי אכפת. לא מעט ישובי רפאים קיימים היום, מחזיקים בתוכם משפחות בודדות מוקפות בבתים ריקים שאין להם דורש.  הקמנו ישובים למכביר, אבל לא תחזקנו אותם. לא ברמה של התשתית, ובטח לא ברמה האנושית – וכך מקבלים ישובים שמתבלים, הקהילה המייסדת שהגיעה עם ילדים, הזדקנה עם הזמן. הילדים ברובם עזבו בעקבות מקורות עבודה וצרכים חברתיים, ונשארו הוריהם המבוגרים שהולכים ונעלמים, ולבתיהם אין דורש.  אבל אידיאל הקמת הישובים עדיין בוערת בנו (ואבוי לציוני האמיתי, ובטח לחובש הכיפה, שיטען אחרת).

ואף על פי כן, קשה להתפכח מהאידיאל של יפי הבלורית והתואר שבאו ארצה כדי להקים ישובים, ליצור משהו חדש. קל יותר לדבר בהערצה על היהודי החדש, זה עם האידיאלים שמקים ישובים, שר על ארץ ישראל היפה והישנה ונלחם ביחידה מובחרת נגד "הכנופיות הערביות" שבאו לכבוש את הארץ, מאשר אותו אחד שהיה בשירותו, לא עלינו, שוטר צבאי במחסום ולאחר מכן הלך להיות מורה, כי נשבר לו ממערכת החינוך שנרקבת לנו מול העיניים.

אני מצטער, אבל זה נראה לי פתטי אופנת חולצות הצבא שעוטפת אותנו. הצורך שלנו בלהגדיר את זהותו ואף להראות כלפי חוץ, מראה עד כמה אין לנו שום דבר אחר להציע. לראות בנות, בהנחה ושלא הלכו לתפקידי לחימה, הולכות עם חולצות "סוף מסלול פלס"ר גולני" בכזאת גאווה כאילו הן מיישמות את אידיאל הציונות ואהבת הארץ, נראה לי אבסורד. אם מדד אהבת הארץ שלך נקבעת לפי רמת "הקרביות" של החולצה שלך, זאת ציונות של עניים. אם אתה בוחר ללכת לתפקיד לחימה בצבא, כי כאן אתה עושה "שירות משמעותי ותורם למדינה" ובזה אתה נמדד בהיותך ציוני - מצטער סחבק, אבל זה מראה עד כמה הקשר שלך למולדת מוחזק על מיתרים רופפים.

לחיות בישראל, לפי דעתי, זה לא מסתכם בלספר על איך כולם מנסים להשמיד אותנו ולא ניתן להם. זאת הסתכלות ילדותית שמביאה אותנו לחיות מעכשיו לעכשיו, בלי להסתכל באומץ קדימה על צרכים אחרים של החברה שלנו – שהיא רב גונית להחריד, מורכבת מעולים חדשים וותיקים. יהודים ואפילו, לא נעים תמיד לזכור – כאלה שהם לא יהודים, והם גם לא בהכרח שונאינו. למשל הדרוזים. מה אתה יודע עליהם? הם לא בדואים, ובטח שאין להם מסגד. אולי הכי גרוע, לא עלינו, שנער בן 18 אצלם מקבל צו לגיוס חובה, בדיוק כמו שאנחנו מקבלים. לא התנדבות, לא הצעה ולא אופציה. אשכרה – גיוס חובה! ועם זאת, יותר משפיל אותם מויכוחי קרקעות מול המדינה זה שתבוא לאחד הכפרים שלהם ותבקש "פיתה בדואית", כי אין לך מושג מה ההבדל.
האידיאל של להעריץ את הצבא, להניף דגל ביום העצמאות ולספר איך ניסו להשמיד אותנו פעם במצרים ואז באירופה – אבל הי, לא הצליח להם! זה להאמין שבאידיאל הזה יצרתי לעצמי זהות של "גבר גבר". זה אידיאל של עדר שלא חושב ושנגרר לקריזות כמו נער מתבגר ושרואה את הכל בשחור ולבן. הרי ימח שמם של עיתון הארץ, כי "הם שמאלונים חראות שכותבים הרבה ואין להם כמעט תמונות בעיתון, למרות שמעולם לא קראנו שורה שם". אבל, בואו נסכם את ראיית העולם שלנו בלקרוא ידיעות אחרונות וישראל היום (כי זה בחינם), ויחי הראייה השטחית כמצה. (אה, וחבל לנו לקנות ספר כמו "להכיר את החמאס", כי אין באמת מה להכיר בחבורה של מחבלים משוגעים וצמאי דם. )

חלפו כמעט שבעה עשורים, ואנחנו עדיין חיים באידיאלים של קום המדינה. אולי עכשיו, לכבוד יום העצמאות הקרוב, נבין שצריך לשנות את סטטוס "הקמת המדינה", ולמצב של "תחזוקת המדינה".

אסיים במשפט חכם ששמעתי פעם מעובד קק"ל, שהיה אחראי על תחזוקת פארק ליד בית שאן  ועסק בדילמה אם יש מה להשקיע במתקן חדש - "סוף מעשה, בתחזוקת תחילה".

יום עצמאות שמח לכוחותינו.