ציונות של עניים

"תם עידן חומה ומגדל" הוא משפט של ארבע מילים שקשה לנו כחברה לקבל אותו. אנחנו עוד מעט נציין עשור שביעי לקום מדינת ישראל (ויש שיגידו, לתחיית מדינת ישראל), אבל קשה לנו עדיין לנטוש את המיתוס הרומנטי של הציונות עם הרובה והטורייה.

הקמנו ישובים ושפכנו לא מעט דם על זה, ועדיין אם נשיים על כף המאזניים של הציונות את ערך "השירות הצבאי" מול "עבודה עם בעלי צרכים מיוחדים", זאת תהיה תמימות להגיד שאצל רוב האוכלוסייה שני הדברים יתפסו כאידיאל הציונות. כך למשל לא מעט בשיח היום יומי, האיכות של אזרח מסויים (ויש שיראו אפילו כהיותו אדם) נקבעת לפי איזה יחידה צבאית הוא העביר בה את שירותו. זה הרבה פחות יעניין, לפחות בהכרות הראשונית עימו,  מה עשה בחייו לפני ואחרי השירות - ואבוי לו אם יכל לשרת כלוחם ולא עשה זאת!

כבר הקמנו ישובים למכביר. אני לא חושב שקיימת מדינה שהצמיחה כ"כ הרבה ישובים בכ"כ מעט זמן. יותר מזה, אני לא חושב שקיים עוד מקום שהזהות הפוליטית שלך נובעת ברמה כזאת עם האידיאל של הקמת ישובים או עם ההתנגדות להקמתם.

גבעות אדומות במכתש הקטן

המשפט המפורסם שגדלנו עליו "היכן שתעבור המחרשה, שם יעבור הגבול" היה נכון בעבר כאשר העימות על הגבול היה דבר יום יומי, והאוכלוסייה הקטנה נאלצה להתפשט על פני גבול גדול כדי לקבוע עובדות. עשרות, אם לא מאות, ישובים חדשים צצו – אבל מה קרה הלאה? למי אכפת. לא מעט ישובי רפאים קיימים היום, מחזיקים בתוכם משפחות בודדות מוקפות בבתים ריקים שאין להם דורש.  הקמנו ישובים למכביר, אבל לא תחזקנו אותם. לא ברמה של התשתית, ובטח לא ברמה האנושית – וכך מקבלים ישובים שמתבלים, הקהילה המייסדת שהגיעה עם ילדים, הזדקנה עם הזמן. הילדים ברובם עזבו בעקבות מקורות עבודה וצרכים חברתיים, ונשארו הוריהם המבוגרים שהולכים ונעלמים, ולבתיהם אין דורש.  אבל אידיאל הקמת הישובים עדיין בוערת בנו (ואבוי לציוני האמיתי, ובטח לחובש הכיפה, שיטען אחרת).

ואף על פי כן, קשה להתפכח מהאידיאל של יפי הבלורית והתואר שבאו ארצה כדי להקים ישובים, ליצור משהו חדש. קל יותר לדבר בהערצה על היהודי החדש, זה עם האידיאלים שמקים ישובים, שר על ארץ ישראל היפה והישנה ונלחם ביחידה מובחרת נגד "הכנופיות הערביות" שבאו לכבוש את הארץ, מאשר אותו אחד שהיה בשירותו, לא עלינו, שוטר צבאי במחסום ולאחר מכן הלך להיות מורה, כי נשבר לו ממערכת החינוך שנרקבת לנו מול העיניים.

אני מצטער, אבל זה נראה לי פתטי אופנת חולצות הצבא שעוטפת אותנו. הצורך שלנו בלהגדיר את זהותו ואף להראות כלפי חוץ, מראה עד כמה אין לנו שום דבר אחר להציע. לראות בנות, בהנחה ושלא הלכו לתפקידי לחימה, הולכות עם חולצות "סוף מסלול פלס"ר גולני" בכזאת גאווה כאילו הן מיישמות את אידיאל הציונות ואהבת הארץ, נראה לי אבסורד. אם מדד אהבת הארץ שלך נקבעת לפי רמת "הקרביות" של החולצה שלך, זאת ציונות של עניים. אם אתה בוחר ללכת לתפקיד לחימה בצבא, כי כאן אתה עושה "שירות משמעותי ותורם למדינה" ובזה אתה נמדד בהיותך ציוני - מצטער סחבק, אבל זה מראה עד כמה הקשר שלך למולדת מוחזק על מיתרים רופפים.

לחיות בישראל, לפי דעתי, זה לא מסתכם בלספר על איך כולם מנסים להשמיד אותנו ולא ניתן להם. זאת הסתכלות ילדותית שמביאה אותנו לחיות מעכשיו לעכשיו, בלי להסתכל באומץ קדימה על צרכים אחרים של החברה שלנו – שהיא רב גונית להחריד, מורכבת מעולים חדשים וותיקים. יהודים ואפילו, לא נעים תמיד לזכור – כאלה שהם לא יהודים, והם גם לא בהכרח שונאינו. למשל הדרוזים. מה אתה יודע עליהם? הם לא בדואים, ובטח שאין להם מסגד. אולי הכי גרוע, לא עלינו, שנער בן 18 אצלם מקבל צו לגיוס חובה, בדיוק כמו שאנחנו מקבלים. לא התנדבות, לא הצעה ולא אופציה. אשכרה – גיוס חובה! ועם זאת, יותר משפיל אותם מויכוחי קרקעות מול המדינה זה שתבוא לאחד הכפרים שלהם ותבקש "פיתה בדואית", כי אין לך מושג מה ההבדל.

האידיאל של להעריץ את הצבא, להניף דגל ביום העצמאות ולספר איך ניסו להשמיד אותנו פעם במצרים ואז באירופה – אבל הי, לא הצליח להם! זה להאמין שבאידיאל הזה יצרתי לעצמי זהות של "גבר גבר". זה אידיאל של עדר שלא חושב ושנגרר לקריזות כמו נער מתבגר ושרואה את הכל בשחור ולבן. הרי ימח שמם של עיתון הארץ, כי "הם שמאלונים חראות שכותבים הרבה ואין להם כמעט תמונות בעיתון, למרות שמעולם לא קראנו שורה שם". אבל, בואו נסכם את ראיית העולם שלנו בלקרוא ידיעות אחרונות וישראל היום (כי זה בחינם), ויחי הראייה השטחית כמצה. (אה, וחבל לנו לקנות ספר כמו "להכיר את החמאס", כי אין באמת מה להכיר בחבורה של מחבלים משוגעים וצמאי דם. )

חלפו כמעט שבעה עשורים, ואנחנו עדיין חיים באידיאלים של קום המדינה. אולי עכשיו, לכבוד יום העצמאות הקרוב, נבין שצריך לשנות את סטטוס "הקמת המדינה", ולמצב של "תחזוקת המדינה".

אסיים במשפט חכם ששמעתי פעם מעובד קק"ל, שהיה אחראי על תחזוקת פארק ליד בית שאן  ועסק בדילמה אם יש מה להשקיע במתקן חדש - "סוף מעשה, בתחזוקת תחילה".

יום עצמאות שמח לכוחותינו.