שיעורי בית שלא הגשנו למורה על יום השואה

הייתי בדיוק באמצע הביס, ברגע הכי טעים שהטחינה והעגבניה עושות קרנבל טעמים בפה, כאשר הצפירה החלה לילל. בבת אחת, נעמדתי שמוט ראש ובושה ולא ידעתי מה לעשות עם הביס שעודנו התגלגל לו על הלשון.

באותו רגע בהשתלמות בבניאס, ביום השואה שחל בשנת שירות, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. פעם ראשונה שאין בית ספר שיציין את היום ביראת קודש, עוד לא היה סמארטפון שיזכיר לך בציוצים בלתי פוסקים שקיבלת הודעות קורעות לב בפייסבוק... ובעיקר לראשונה, אין באמת מבוגר אחראי שייקח על זה אחריות וישים לב לשעון.

הדבר היחיד שרץ לי בראש במהלך כל הצפירה שנראתה כנצח היה, איך ייתכן שברגע כזה שחשוב שמטרתו להזכיר לנו כעם איזה סבל, רעב והשפלה עברנו, מצליחה להטריד אותי חתיכת עגבנייה שתקועה בפה. באותו רגע, הרגשתי כאילו במעשה זה אני יורק בבוז על משפחתי ומעגליה המורחבים של האומה.

בחלוף כמה שנים, כאשר המילה "שואה" נהפכה לזולה ושחוקה עד שכל נואם-מתחיל מוצא חובה להזכירה, הבנתי שכנראה הבעיה לא טמונה באותו ביס סורר. למעשה, הרבה ערכים ותפיסות שאנחנו דוגלים בהם, נוטים להישאר אצלנו בפינת "קדושה" לתאריך מסויים ובשאר הזמן, אנחנו ממשיכים הלאה.

בזמן שמדי בוקר, העיתונים אוהבים להזכיר שלנו שמפלגות הימין הקיצוני מתחזקות באירופה, אף אחד לא אוהב לדבר על זה שאצלנו אירועי תג מחיר ושנאת זרים מתחזקות גם. להביע תמיכה וסולידריות בכפר שנפגע מאירוע כזה, נחשב לעניין של שמאלנים ולא של דרך ארץ בסיסית שחוצה קשת פוליטית. להציע עזרה, או לפחות לא להביט בגועל, לזרים בתחנה המרכזית בתל אביב, גם ישר מקבל משמעות פוליטית של יפה נפש.

אולי הבעיה הגדולה מכל, מתחילה בעגבנייה שמצאה את מקומה בביס ששפר גורלו להינגס עם תחילת הצפירה. הרי באותו רגע, מה שעבר לי בראש היה "איך אני מעיז לאכול בזמן שלהם לא היה אוכל?!", וזה מה שהעסיק אותי במשך כל הצפירה. (ורק לפני שאמשיך, אני עדיין חושב שזה לא בסדר לאכול בצפירות...)
אך עם זאת, המבט שלי היה לאחור ולא לפנים. עסקתי בלנסות לחשוב על אלו שאינם, לעומת להבין את ההשלכות והמסר של מעשנו כחברה על אלו שכאן חיים בקרבנו – אבל בצד החברתי הלא מומלץ בישראל.

אין ספק שזיכרון השואה הוא דבר שמעצב וימשיך לעצב את האישיות שלנו כחברה, אבל כאן בדיוק טמונה אותה צומת דרכים מסוכנת  - האם אנחנו בוחרים לקחת את זיכרון השואה כדי לקבל את הזר והשונה ולא לנהוג בו כמו שנהגו כלפינו באירופה או שאנחנו משתמשים בשואה, כדי שיהיה לנו תירוץ להתנהג אליו בעריצות והתנשאות?

לא צריך לאוהב את הזר ולהרעיף עליו מתנות. מאלו שנפגעו מהמצב, גם אין לי בקשה שימחלו כלפי מי שפגע בהם. אך עם זאת מאתנו, עם רודף קדושת שואה, כדאי שנעשה בדק בית על מעשנו כיום ונבין את ההשלכות של ליבוי השנאה כלפי המיעוט והזר – ולא רק נזדעק מדי בוקר על שקורה באירופה.