ברגע שהוא התיישב על הסלע מולי, הרגשתי שאני נזרק שש שנים אחורה לאותו יום שבת קפוא שנטף לי האף וכמו טמבל הסתובבתי עם בגדים קצרים. פרטיזן, מודל שנת שירות של העשור הקודם.
הוא נעמד שם, צבר קצת שמש בבוקר המעונן ששנינו חלקנו (למרות שהוא עוד לא ידע זאת) ונראה מבסוט מרגע האתנחתא שלו... אבל אצלי, ההתרגשות כבר הייתה בשיאה כשהתחלתי להתגנב מאחוריו, קופא לרגע ומציץ כל כמה צעדים. מנסה לראות אם זה באמת הוא או אולי קרוב משפחה דומה. בסוף, כמעט והצלחתי לגעת בו. שוב, כמו פעם.
זאת הייתה שבת קפואה באותו חודש פברואר של העשור שעבר. מרד הנעורים שהיה נצור רוב התיכון, השתולל כאשר עזבתי את הבית לטובת השנת שירות. עד היום לך תבין איך בתור ילד טמבל בן שמונה עשרה, יכולת לטייל בסופת ברד כמעט ערום ואילו כיום, בטפטוף הכי קטן אתה רץ כבר לחפש חליפת סערה. ופליז. ואפשר גם סווטשרט.
זאת הייתה שבת קפואה, אבל היה כל כך כיף לרדת את נחל צביה שבדרום הגלבוע. יותר מזה, ייתכן ואפילו שם קרה האירוע המכונן שגרם להחליף דיסק. להבין לפתע שמעבר לאותו מסלול לעוס שכבר לא סבלנו, יש לרכס הקטן הזה דווקא הרבה להציע.
קצת לפני המפל עם החבל השווה, שהיום הומר ליתדות מאכזבות, היה לפתע מישור עשב רך. משבצת אחו, כמו שרק הגלבוע יכול להציע. ולפתע הציץ כתם צהוב מבין העלים.
התקרבתי לראות, בטח עוד איזה פינה של שקית במבה שעפה ברוח... אבל. ואוו. מזה?
פרפר ענק, צהוב. פסים שחורים לאורכו. נאחז בשארית כוחותיו על קצהו של גבעול במשבצת אחו, כמו שרק הגלבוע יכול להציע בחודש פברואר.
הרגע של ההלם, התחלף בהתרגשות שבתורה עצרה את הנשימה. האצבע התקרבה מתחתיו, לאט לאט. שתי רגליו הקדמיות נשלחו ראשונות. לאחר מכן, התקדמו גם שני הזוגות האחרים. לבסוף, פרפר בגודל של סמארטפון (!), עמד בעוז על קצה האצבע מול הרוחות הקרות שנשבו שם.
ייתכן שזאת התחושה שקיבלו הנביאים, כאשר רוח הקודש נגעה בהם. סובבתי את האצבע לכל הכיוונים וכל טיפת פליאה בעולם הזה התנקזה לשם. מי בכלל צריך את הגביע הקדוש של ישו עם כזה דבר?
שש שנים לאחר מכן, הוא לפתע קפץ לי בזווית העין. בפסגה אחרת, אבל אותו גלבוע.
הייתי באמצע לכתוב דוח מסלול לחדר מצב - משהו עם מלא מספרים של ג'י-פי-אס ושורות של ניהולי סיכונים למשרד החינוך. דו"ח מהסוג שגורם לאזרח ממוצע מן השורה שלא מבין מה רשום, להנהן לפתע בארשת חשיבות ואז אתה מסביר כמו טמבל בקול עמוק, כדי להצדיק את אותה ארשת חשיבות... למרות תעזבו אתכם – הכל שטויות.
רגע קודם לכן, המכשיר נתקע והתחיל לגמגם מספרים לא קשורים. אבל עם כל הכבוד, מי בכלל חשב באותו רגע שצריך לכעוס על הג'י-פי-אס שלא רוצה להתאפס?
בהתחלה הוא עף ונחת על סלע אחר. התקדמתי לאט והוא שוב עף. התקרבתי עוד קצת והצצתי על הפסים בכנף מקרוב ועם מלא תקווה שאולי... אבל לא. סתם הקרוב משפחה המצוי שלו.
גם כן פרפרים. לך תבין.
(על העבודה החשובה, אבל הממש חשובה שלי למען בטחון ילדי ישראל בטיולים שנתיים, כבר שמעתם?...)
 |
| זנב סנונית המכבים - זה הסחבק שעליו דובר. צולם בעשור שעבר (נו, 2008 בסדר?) |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה