ברגע שהוא התחיל לסביר, איבדתי עניין בשיחה המיותרת הזאת. אני נוטה
להאמין שבסיטואציה אחרת, לא רק שהייתי מקשיב, אפילו הייתי מסכם. אך כאשר בקורס
מדריכים, בשיעור גיאולוגיה אודות מקום מרוחק בארצנו, אחד החניכים בקורס (מדריך טיולים בהכשרתו) מתחיל להתווכח על דיוקם של דברים – ועל
אחת וכמה, עניינים בעלמא של שכבות גיאולוגיות, אין שום משמעות לזה שאסכם.
לפעמים נראה שדווקא האירועים הקטנים והסתמיים, הם אלא שיהיו המשמעותיים
ביותר. אירועים של רגע, אלו של לא יותר מכמה דקות ולאו דווקא אותם מסעות מעוררי משמעות.
ככה היו הכמה דקות הראשונות בקורס שהיה לאחרונה. דקות שהראו לי איזה דרך אני בוחר
לעזוב, לשנות גישה.
מדריכים, ומדריכי טיולים בפרט, מוצאים את עבודתם ופרנסתם,
האידיאולוגית והכלכלית, בלהסביר על הסובב אותם וגם על זה שרחוק יותר. אין ספק שלא
תמצא עניין במקצוע הזה, אם אין בך את הלהט ללמוד. השחיקה הגבוהה פשוט לא מאפשרת אחרת.
אך כאשר אתה מנסה להתקיל את המרצה, לא ממקום של התפתחות למקום טוב יותר - אלא
ממקום של להתקיל, להראות לסביבה שלך שאתה יודע... אין לזה שום משמעות שתביא אותך,
כבנאדם, למקום טוב יותר.
במבט על המדריך הזה, ראיתי שהוא בחר בין הטוב לרע. בין ה"לעמיד דברים
על דיוקם הנכון" מול האיוולת של הבורות והערפל שחלילה נחסה בצילם. זה לפחות
מה שאני הבנתי מימנו, באותו ניסיון להתקיל ולהפריח את הדברים בשיעור. להגנת המרצה
יש להגיד שזאת לא הפעם הראשונה שהוא מעביר את החומר. יתרה מזאת, הוא כנראה גם הוא
יודע דבר או שניים... לפחות.
יש פער בין לבחור ב"אפשרות הטובה" מול האפשרות ש"מביאה
למקום טוב יותר". להראות שאתה יודע, מביאה לך תחושה טובה שאתה מוצלח בעבודתך.
הפוקוס עליך. מצד שני, לרוב זה לא מה שיביא אותך למקום טוב יותר, כי
ה"מקום" הזה תלוי גם באנשים שמקיפים אותך. בשאלה אחרת, האם הנקודות זכות
שאתה מנסה לנכס לעצמך באות ממקום של אגו או שאתה באמת שם את טובת הסובבים
אותך לפני זה?
באותו רגע קיבלתי את ההחלטה לסתום. לשתוק בשעה טובה. אם לא שאלו אותי,
אם אני לא בהדרכה ויש באמת משמעות למה שאני אגיד כדי להביא את הקבוצה למקום שהוא
טוב יותר... במה יתרום "מפגן הראווה של הידע"?
גיליתי לפתע, רחמנא ליצלן, שאם מישהו יתפוס חגב ויגיד שיש בידו חרגול... זה יהיה בסדר אם לא אסתער עליו כדי להוכיח את טעותו. זה יהיה בסדר גם לעמוד
לידו, לתת מבט ולהמשיך הלאה כאחד האדם. ואולי, רק אולי אחר כך בשקט בצד, להסביר שהגודל
כן קובע. המחושים, כמובן.
(וגם אני, לא עלינו, עדיין מצליח לחטוא לפעמים.)
 |
| עלמה הגברת, לא? |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה